יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

פרשת ראה תשע"ז




פרשת ראה


בס"ד
כ"ה אב, תשע"ז
17/08/17
 
לכבוד משפחות שטראוס-עמיאל וברן-עמיאל,

פרשת השבוע שלנו, פרשת ראה, פותחת במצוה להביא את כל הקרבנות "אל המקום אשר יבחר ה'," והיא מסתיימת במצוה להביא את הפסח גם כן שמה. וכן פוסק הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות י:ה): "וכן הבכור... וכולן נאכלים בכל העיר... שהוא כל מחנה ישראל שכנגדו לדורות ירושלים; והוא הדין למעשר ופסח שהרי הן קדשים קלים כשלמים."
אבל בפרק איזהו מקומן, שיש נוהגין לקרוא אותו כל בוקר, אנחנו מוצאים:
הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח, קָדָשִׁים קַלִּים, שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן מַתָּנָה אֶחָת, וּבִלְבָד שֶׁיִּתֵּן כְּנֶגֶד הַיְסוֹד.
שִׁנָּה בַאֲכִילָתָן, הַבְּכוֹר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, וְהַמַּעֲשֵׂר לְכָל אָדָם, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר (לְכָל אָדָם) בְּכָל מַאֲכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.
הַפֶּסַח אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בַלַּיְלָה, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָיו, וְאֵינוֹ נֶאֳכָל אֶלָּא צָלִי.
(משנה זבחים ה:ח)

הדין ש"נאכלין בכל העיר" אמור להיות מכנה משותף לשלושתם!
אפשרות אחת היא להגיד דילמא משבשתא היא. הרי אנחנו יודעים שמה שמופיע בסוגריים באותה פיסקה "לכל אדם" היא טעות, שזה נכון רק לגבי המעשר, ולא הבכור; אולי "בכל העיר" צריך להיות בשורה הראושנה, ובשורה השנייה, "ונאכלין בכל מאכל..."
אבל אם רוצים להצדיק את הגירסא, אולי אפשר להגיד שאכן יש הבדל בין המעשר והבכור מצד אחד והפסח מצד שני. הבכור והעשר נאכלין בירושלים מפני שיש להן דין קרבן. אבל הפסח שונה, שכן יש לו דין של מנויים. הרמב"ם קובע (הלכות קרבן פסח ה:ט): "מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבעה עשר עם עליית השמש, חמישה עשר מיל או יתר--הרי זה בדרך רחוקה; היה בינו ובינה פחות מזה--אינו בדרך רחוקה, מפני שיכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת." אדם שנמצא מחוץ לרדיוס הזה בבוקר של י"ד לא יכול להימנות — למרות שהוא יכול להגיע בריצה, בסוס, ברכב. זהו דין מיוחד בפסח, וירושלים ("המקום אשר יבחר ה'") קובעת לא רק קדושת מקום, אלא קדושת אדם גם כן. "א"ר יהושע בן לוי (תהילים קכז) 'ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' — עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים" (ירושלמי, חגיגה ג:ו). החבורה מתפרקת כשיוצאים מירושלים, ואז חסרה בו מידת נאכל למנוייו.
ירושלים היא העיר הקדושה מכולם, אבל זה לא רק דין בקרקע וחומות שלו: קדושת ירושלים חודרת לכל בנאדם שנמצא שם, אפילו ליום אחד. זוהי הסגולה הנצחית של עיר הנצח.

שבת שלום,
הרב יוסי בלק


"אם כנים אתם"
הרב בועז פש

"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה’ א-להֵיכֶם" (דברים יב:ד)
הגמרא בברכות דנה בשאלה האם אדם צריך להקדיש עצמו לתורה בלבד או שעליו גם לעבוד לפרנסתו:
תנו רבנן: "ואספת דגנך" - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: (יהושע א') "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: )ישעיהו ס"א( ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: )דברים י"א( ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: )דברים כ"ח( ועבדת את אויבך וגו'. (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה/ב)

אכן, הן אביי והן רבא הסכימו עם גישתו הפרקטית של ר' ישמעאל ולא עם גישתו הקיצונית של רבי שמעון בר יוחאי:
" אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן. אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא".
שואל הרמ"א – למה באמת "לא עלתה בידן" של אלו שעשו כרשב"י? הרי גם הם רצו לעסוק רק בתורה כל היום וכל הלילה?
התשובה שלו פשוטה – הם לא עשו כמעשי רשב"י, הם לא היו במדרגה שלו, הם רק ניסו לחקות אותו ולכן לא הצליחו. בכדי באמת לחיות באופן ניסי כרשב"י, על האדם לעשות כן באופן טבעי שזה יבוא ממנו, ולא שיחקה התנהגות של אנשים אחרים שאין הוא מגיע למדרגתם.
"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה’ א-להֵיכֶם", הפסוק, ע"פ הרמ"א, מתפרש כך: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן" – באופן מלאכותי, מן השפה ולחוץ, מעשה שאין הלב שלם עמו – כאשר המדובר במעשה מצוה שהוא "לַה’ א-להֵיכֶם".
זהו יסוד מוסרי פשוט שעונה על שאלות רבות, כמו שתי הדוגמאות הבאות:
רבו שמעון בן גמליאל אומר: "כל ימי הייתי מכבד את אבי ולא הגעתי לחלק אחד ממאה ממה שכיבד עשיו את יצחק אבינו, כי אני כשאני מכין אוכל לאבי אני לובש בגדים ישנים כדי שלא ללכלך את הבגדים החשובים שלי, ואילו עשיו לבש את בגדיו היפים ביותר לפני שהלך להכין אוכל לאביו".
והשאלה היא למה באמת רבן שמעון בן גמליאל לא עשה כפי שעשה עשיו ולבש בגדים יפים בשעה שהכין אוכל לאביו? מה כ"כ קשה בזה?
עוד דוגמא:
אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא - כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא - בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא - אכילנא. (תלמוד בבלי מסכת חולין דף קה עמוד א)
ושוב השאלה, למה מר עוקבא לא יכול היה להקפיד על הפרש זמן של 24 שעות בין בשר וחלב כפי שעשה אביו? מה פשוט מזה?
והתשובה, על פי הרמ"א, פשוטה – אי אפשר לעשות 'כך סתם' ולחקות מעשי אחרים, אלא יש להגיע למדרגה כזו, שמתוך התחושה הפנימית ירגיש האדם שעליו לעשות כן, שמעשיו יהיו 'מעשי אמת'.
מכאן, מקבל הפסוק שלנו משמעות חדשה, "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן" – אל תעשו דברים "סתם כך", אלא "לַה’ א-להֵיכֶם" שיהיו הדברים הנובעים מן הלב ומכוונים לשם שמים.


האם שמיטת כספים משמט בתחילת שנה שביעית או בסוף
הרב שלום יצחק מזרחי
שו"ת דברי שלום, חושן משפט, סימן פו

שו"ע: אין שביעית משמטת כספים אלא בסופו, לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה בב"ד וכשתשקע חמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית אבד החוב. (חו"מ סי' ס"ז ס"ל)
א. עיין בב"י שהביא פלוגתא דהרא"ש והרמב"ם ז"ל, והנה הרא"ש (בפ' השולח סימן כ') כתב אבל מיד כשהתחילה שנת השמיטה אין ב"ד בודקין לגבות שום חוב וגם המלוה בעצמו אין לו ליגוש הלוה דכתיב לא יגוש את אחיו ואת רעהו כי קרא שמיטה לה' מיד שנכנסה השמיטה לא יגוש אבל אם יפרע הלוה מעצמו אצ"ל משמט אני וכמו שאין נזקקין לגבות החוב כך אין נזקקין לכתוב מיד כשנכנסה שביעית ע"ש. וכ"כ רי"ו במישרים נ"ז.
אמנם עיין במאירי (גיטין דף ל"ז ע"ב) שכתב שביעית אינה משמטת אלא בסופה וכל השביעית עצמה גובה את חובו בין שהלוה קודם שביעית בין שהלוה בשביעית עצמה שאין ההשמטה עד שתשקע החמה בער"ה של מו"ש וכו' מעתה אצ"ל שהמחזיר חובו בשביעית יקבלנו שהרי אף לתבעו רשאי ואפילו בכ"ט באלול יכול לתבוע ולנגוש או לכתוב פרוזבול וכו' ע"ש. וכ"כ בסנהדרין ר"פ אחד ד"מ וז"ל ואילו היתה ההלואה מקודם היה לנו לדון שלא נמלך לאחרה לזמן זה שהיה חושש שיהיו בנ"א מרננים אחריו לומר מזוייף הוא מצד שאין דרך להלוות בשמטה אעפ"כ דנין אותו במאוחר שהרי מ"מ יש לו שהות לגבות את חובו שהשביעית אינה משמטת אלא בסופה אבל כל שהיא לזמן קודם סוף שנה שביעית נוגש וגובה וכן המלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה כל השנה עד שתשקע חמה בלילי ר"ה של מוצאי שביעית ואותו שעה נשמט החוב יע"ש. הרי דס"ל להמאירי, כדעת הרמב"ן והרמב"ם ודלא כהרא"ש והטור והעיטור ז"ל.
וכן מוכח מד' הרמ"ה בר"פ אד"מ (דף ל"ב ע"א) וז"ל שטר שכתוב זמנו באחד בניסן בשמיטה וקדם ותבעו קודם סוף שנה שביעית שנת השמיטה או שמא איחרוהו וכתבוהו כלומר שלא נכתב ביום הכתוב בשטר אלא קודם לכן כגון שראו שנמצאו עומדין באחד באד ר וכותבין באחד בניסן ע"ש. הרי דאע"ג דההלואה היתה לפני השמיטה ואפילו הכי איחרוהו וכתבו באחד בניסן בשמיטה ולא חששו לכתוב כן דאמרינן זימנין דמיקרי איניש ומוזיף בשמיטה למתבעיה קודם סופה וכיון דעבידי אינשי דמוזפי אמרינן האי שטר מאוחר הוא וע"ז מפרש הרמ"ה דמיירי שתבעו קודם סוף שנת השמיטה או שכתב פרוזבול ואע"ג דההלואה היתה קודם כניסת שנת השמיטה. ועיין ק"ן (ב פ' השולח אות פ') שכתב ערב ראש השנה של שביעית כן הוא בתוספתא שלפנינו אבל בהרמב"ן פרשת ראה הגירסא ערב ר"ה של מוצאי שביעית ע"ש, וכ"כ הגר"א בהגהותיו על התוספתא יעו"ש.
ב. והנה הב"ח כתב על דברי הב"י שעשה מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש וז"ל ולפעד"נ דלא אמר הרא"ש אלא בחוב שהלוה בששית התם מיד כשהתחילה שנת השמיטה אין בודקין ב"ד לגבות שום חוב שנעשה קודם דמיד שנכנסה בשמיטה הזהירה התורה לא יגוש כי קרא שמטה לה', אבל בהלוה חבירו בשביעית מודה הרא"ש דשביעית משמטת בסופה דכל הלואה שלא נעשית אלא בשביעית עצמה אינו משמט אלא בסוף וכמ"ש הרמב"ם ואין בזה מחלוקת ע"ש.
ונראה דאין לומר דלא פליגי כלל דגם הרמב"ם מודה להרא"ש דאין לתבוע חוב של ששית משנכנסה שביעית ועבר על לא יגוש, דהא כ' הרמב"ם (בפ"ט מה"ש ויובל ה"א) והתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על ל"ת שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו ע"ש, ואי נימא דס"ל כהרא"ש הו"ל לאשמעינן דהתובע חוב של שישית בשביעית עבר על ל"ת, ועוד ראיה ממה שכתב בהלכה ד' אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה שנאמר מקץ שבע שנים וכו' ושם הוא אומר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע ע"ש. ומדאיצטריך למילף דלא נימא דמשמטת בתחילתה ע"כ דמיירי בחוב של ששית דע"ז היה מקום לומר דבכניסת שביעית משמטת, ואתא למילף מההוא קרא מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות דמה התם אחר שבע, והרי מוכח, לפי"ז דס"ל דאפילו חוב של ששית אינו משמע אלא בסופה.
ועיין בהרדב"ז שהביא ספרי פרשת ראה יכול מתחילת השנה הרי אתה דן נאמר כאן קץ ונאמר להלן קץ מה קץ האמור להלן בסופה ולא בתחלתה אף קץ האמור כאן בסופה ולא בתחלתה ע"ש. ודוחק לומר דכ"ז הוא לענין דצריך לומר משמט אני, אבל לענין איסור לנגוש הוא אף בתחילתה דמשנכנסה שביעית אסור לתבוע חובו, ופשטות דבריו דעל עיקר איסור השמיטה קא יליף דאין איסור לתבוע חבירו אלא בסוף שנת השמיטה, וכדמוכח מדבריו בהלכה א' שכתב דהתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על לא תעשה דלא יגוש, ואם נאמר דכל הלכה זו הוא לגבי שצריך לומר משמט אני, ובשביעית יקבל ממנו ואין צ"ל משמט אני, אבל לגבי איסור תביעת חוב הוא משנכנסה שביעית וכדכתב הרא"ש א"כ הוי ליה להרמב"ם לכתוב זה אחר הלכה כ"ח שכתב וצריך המלוה לומר למחזיר משמט אני וכבר נפטרת ממני ע"ש, וממאי דכתב זה בהלכה ד' לפני שאשמעינן דין זה דצ"ל משמט אני מוכח דזה לא קאי אלא על עיקר דין שמיטה דלא יגוש שהזכיר בהלכה א'. וא"כ יוצא מזה בעל כרחינו דהרמב"ם לא ס"ל כד' הרא"ש ז"ל.
וראיתי להכנה"ג (בח"מ סימן ס"ז בהגב"י סנ"ג) שכ' אבל הרדב"ז כתב דלא פליגי, דהרא"ש מיירי בהלואה של שנים שעברו והרמב"ם מיירי במלוה של שנת שביעית דכיון דנגבית על ידי בית דין כותבין עליה פרוזבול דהא בהא תליא וכ"כ ב"ח יעו"ש, ומשמע דס"ל דלא פליגי כלל, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וזה אי אפשר לומר כמ"ש לעיל ודברי רדב"ז והב"ח בזה צ"ע. ועיין בסמ"ע (ס"ק נג) ובש"ך (סק"ח), ובדרישה (ס"ק יב).
ג. ועיין בחתם סופר (חו"מ סימן נ) שכתב בשם הב"ח דאין מחלוקת והרמב"ם מודה להרא"ש, עי"ש בחתם סופר שכתב דהרואה יראה כי דברי הב"ח דחוקים מאד בכוונת הרמב"ם בשגם שלפ"ז השמיט הרמב"ם עיקר הדין דשביעית משמטת על שני אופנים בתחלתו ובסופו ולא הזכיר זה כלל ודברים אלו אין לאומרם ומכ"ש לכותבם יעו"ש, ואנן כבר כתבנו לעיל להוכיח מדברי הרמב"ם גופיה דאין לומר דמודה להרא"ש בזה.
ואפשר לומר דהב"ח שכתב דאין מחלוקת כוונתו לומר דבמאי שכתב הרמב"ם דהלוה לו בשביעית הרי זה תובעו בשביעית מודה ליה הרא"ש ואין בזה מחלוקת דלא כהב"י שעשה ביניהם מחלוקת בזה, אבל לעולם דגם הב"ח מודה דהרמב"ם פליג על הרא"ש לגבי כניסת השמיטה דלהרא"ש אסור לתבוע ולנגוש ולהרמב"ם מותר.
והנה הח"ס כתב (שם) דאיכא טעמא רבא דלא יהיה אלא פלוגתא שוה בשוה היה לו לומר כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ומכ"ש הכא דכל הפוסקים חולקים חוץ מהעיטור והרא"ש והטור נמשך אחריו כדרכו ודי לן שכ' הרמב"ן דנוסחא מוטעית נזדמנה להעיטור בתוספתא ושכן הביאו הר"ש בשביעית כהרמב"ן ואע"פ שכ' עוד שהוא מלתא בלא טעמא והרא"ש הא יהיב טעמא מ"מ הוא נדחק למצוא רמז בקרא לקיים דברי התוספתא שלפניו וכיון שהנוסחא מוטעית אין לנו להמציא דרשות בקרא שלא הוזכרו בש"ס ע"ש.
והנה לפי מ"ש הח"ס דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל א"כ יוצא דבארץ קי"ל כהמחמיר דהוא הרא"ש, והיה לומר טעמא כיון דהוי מילתא דרבנן נקטינן לקולא כמו בכל פלוגתא במידי דרבנן.
ומ"ש עוד דכל הפוסקים חולקים חוץ מהעיטור והרא"ש והטור דנמשך אחריו, בעיטור מבואר זה בשם רבינו נסים דהוא מן הגאונים וכ"כ רי"ו במישרים נ"ז בשם רבינו נסים יעו"ש, וא"כ נמצא דיש כאן רבינו נסים והעיטור והרא"ש ורי"ו דקיימי בשיטה חדא, ודלא כחתם סופר שכתב דכל הפוסקים חולקים.
ועיין ראבי"ה (סי' תתצג) שכ' ופי' המוקדם לסוף שנת השמיטה כשר, והמאוחר לאחר סוף שביעית פסול שהרי כבר שמטתו שביעית יעו"ש, משמע דלא ס"ל כהעיטור והרא"ש והטור ורי"ו ור"נ, עכ"פ לענין דינא ראוי לחוש לד' ר"נ ועיטור והרא"ש והטור ורי"ו וכד' התומים ז"ל, (ע' פ"ת סק"ה).
ד. והנה בענין פרוזבול כתב מרן בסעיף ל"ג נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ונאבד, ע"ש בטור שהביא דעת הרמ"ה שצריך שבועה, והרא"ש כתב דברי ר"ת שנאמן בלא שבועה, ויש להוסיף שהרי"ו (במישרים נ"ז) כתב דנאמן בלא שבועה, וכ"כ הרשב"א והריטב"א והר"ן (בגיטין לז ב) ושלטי הגבורים פרק השולח (או"ב) בשם הסמ"ג, וכ"כ הב"י בשם תשובת הרמב"ן (סימן רנ"ו), וכדעת הרמ"ה ס"ל העיטור (אות פה פרוזבול) וכן בעה"ת שכתבו שנאמן בשבועה.
ואמנם הראב"ן בפרק השולח כתב ונ"ל דאי א"ל אישתבע דהוה לך פרוזבול דמישבע דעביד פרוזבול משטרא גופיה דאי טעין אישתבע דלא פרעתיך דמשתבע ה"נ כי טעין וכו' ע"ש, ועיין באגודה (שם סימן ס"ג) שכתב ובספר אביאסף פסק דבזה"ז צריך לישבע פרוזבול היה לי, כ"כ משם רבינו אב"ן ע"ש. ולפמ"ש בראב"ן לא נזכר דין זה אלא דס"ל דאפילו בזמן התלמוד אי טעין אישתבע לי צריך לישבע ואי לא טעין מהימן בלא שבועה וצ"ע.
נקטינן לדינא:
אין שמיטת כספים בשנת שביעית אלא בסוף השנה כמ"ש מרן, מ"מ ראוי לחוש לדעת שאר הראשונים שמשמטת בתחילתה וכמ"ש התומים.


יש לכם שאלות ודילמות הלכתיות בשליחות? צוות שטראוס-עמיאל וברן-עמיאל ישמח לענות לכם באופן אישי! רק שילחו את השאלה ל: rabanim@ots.org.il



          
פרשת ראה:
                     "אז מתי נקבל שכר על המצוות?"  מאת הרב יהושע גרינשטיין
                     "בנים אתם"...העם הנבחר או הבוחר    מאת הרב יהושע גרינשטיין
                     אוסף מאמרים על פרשת השבוע, מאתר "כיפה"

                        חודש אלול:
                     "חודש אלול: חודש הסליחות," מאתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
                     "היום הזה בהיסטוריה יהודית: אלול," מאתר ה-OU (באנגלית)

יום רביעי, 9 באוגוסט 2017

פרשת עקב תשע"ז




פרשת עקב


בס"ד
י"ח אב, תשע"ז
10/08/17
 
לכבוד משפחות שטראוס-עמיאל וברן-עמיאל,

פרשת השבוע שלנו, פרשת עקב, דנה בשבחה של ארץ ישראל, "אֶרֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא:יב). הגמרא בראש השנה ח. מסתמכת על מקור זה: "'באחד בתשרי ר"ה לשנים' — למאי הלכתא? ... רב נחמן בר יצחק אמר לדין דכתיב, 'מראשית השנה ועד אחרית שנה' — מראשית השנה נידון מה יהא בסופה." לפי רנב"י, הכתוב אצלנו מעיד למעמדו של ראש השנה כיום הדין.
אבל כאן מתעוררת שאלה מעניינת. מה משמעותה של ראש השנה במדבר? הרי אנחנו יודעים שליל הסדר ויומו, שביעי של פסח ושבועות קשורים לתאריכים חשובים ביציאת מצרים, וכן שבעה עשר בתמוז ותשעה באב. יום כיפור הוא "יום שניתנו בו לוחות האחרונות" (תענית ל:), ובהמשך יש תאריכים חשובים במלאכת המשכן שקשורים לסוכות, שמיני עצרת ואולי אפילו חנוכה. אבל מה קורה בא' בתשרי? לפי החשבון, זה יום 31 מתוך ארבעים הימים האחרונים של משה רבינו על הר סיני—מה משמעותה?
בוא נעיין בטקסט של עשרת הדברות, כפי שראינו בשבוע שעבר. סביר להניח שלפסול "לא תרצח" לא לוקח אותו זמן כמו פסילת הדיבר הרביעי. במקום זה, בוא נעשה חשבון לפי מספר המילים. עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, היינו רבע מתוך ארבעים הימים. לפי מספר התיבות שבדברות, יוצא שבא' בתשרי משה רבנו מגיע לדיבר החמישי, "כבד את אביך ואת אמך." יש בזה קשר אמיץ לאותו "יום תחלת מעשיך, זכרון ליום ראשון"—אותו א' בתשרי שבו נברא אדם הראשון, שכל בני האדם הם בניו; ואשתו חוה, "אם כל חי." אחרי חודש שלם של דברים נשגבים כמו מציאות, יחוד, וקידוש ה', משה רבנו מגיע לחלק הבינאישי של הלוחות השניות בא' תשרי. זה בעצם השיא של ארבעים הימים האחרונים שלו בהר, מראש השנה עד יום הכיפורים.
עוד מעט יגיע חדש אלול, חודש של סליחות ותחנונים, חודש של "אני לדודי ודודי לי." אבל זה רק ההקדמה לעשרת ימי התשובה, שבו אנחנו חייבים לדאוג לתקן במישור הבינאישי. וכן כתוב בקיצור שלחן ערוך (קל:א): "עשרת ימי תשובה, שמם מורה עליהם, שהם מיחדים לתשובה. וכל אדם מחיב אז לשוב בתשובה שלמה לפני ה', יתברך שמו, קדם בוא היום הגדול והנורא יום-הכפורים... וביותר צריך האדם לתקן דברים שבינו לבין חברו, אשר עליהם אין כפרה עד שיחזיר את הגזל ואת העשק, ויפיסו שימחול לו."
יהי רצון שנזכה לראות הנחמה של אב, ההתעוררות של אלול והכפרה של תשרי!

שבת שלום,
הרב יוסי בלק


הרוב קובע?
הרב אלדד זמיר


ובשלח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר: עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם, ותמרו את פי ה' א-להיכם; ולא האמנתם לו, ולא שמעתם בקלו:
(דברים פרק ט, פסוק כג)          


בדמוקרטיה, וכן בהלכה היהודית, הרוב קובע. על בית דין תמיד להיות מורכב ממספר אי זוגי של דיינים כדי שלא ייווצר מצב של חוסר הכרעה.
בניגוד או במקביל לכך, נציין שלפעמים הרוב כן טועה .
מדוע לא פנה העם אחרי שני המרגלים הטובים, יהושע וכלב, במקום אחר הרוב? לכאורה, התשובה ברורה; הם היו המיעוט, 2 נגד 10—'אין כוחות', הרוב קובע.  
אך באופן טרגי מתברר כי הם תמכו באנשים הלא נכונים והתוצאה הייתה "חופשה" ארוכה במדבר לאותו הדור וטרגדיה לכולנו עד היום הזה.
אז למרות שאנו מאמינים בתהליך הדמוקרטי, ברור שיש פעמים שהמיעוט צודק.
החפץ חיים נשאל פעם ע"י יהודי ציני מלומד: "הרב, האם אין התורה עצמה אומרת שעלינו לנהוג ע"פ הרוב? אז היום, כשרוב היהודים אינם דתיים, עליכם היהודים הדתיים לנהוג כפי שאנו נוהגים!"
החפץ חיים השיב בסיפור הבא: "לא מזמן הזדמן לי לנסוע בכרכרה הביתה מביקור חשוב. בדרך, חילק הנהג כמויות נדיבות של וודקה לנוסעיו כדי לוודא שיהיו מרוצים ומאושרים. גם הנהג התכבד בעצמו ביותר וודקה ממה שהיה רצוי. שהגענו לפרשת דרכים מסוימת, נוצרה חוסר ווד)ק(אות לגבי הכיוון הנכון בו עלינו להמשיך . אני הייתי אחד מהנוסעים היחידים שלא היה בגילופין וידעתי ללא צל של ספק שעלינו להמשיך ימינה. אז אני שואל אותך, ידידי, האם היה עלי לנהוג ע"פ הרוב? הם הרי היו שיכורים לבלי הכר ויכולת השיפוט שלהם הייתה לקוייה לגמרי. ברוך ה’ שאני גברתי על הרוב."
אין זה סוד שאנו, מתוקף תפקידנו בקהילות, לעיתים קרובות עלינו להחזיק בעקרונות וערכים מסוימים כנגד כל הסיכויים, למרות העובדה שכולם סביבנו חושבים ומתנהגים אחרת.
לעיתים קרובות מדי במשך השליחות, הייתי תופס את עצמי אומר: "איזה אדם שחצן אני, איך אני מעז לחשוב שיש לי מונופול על האמת ושרק אני צודק מול כל ההורים בבית הספר ולפעמים, מול רוב אנשי הקהילה?" או אז עניתי לעצמי: "אין לי בעצם ברירה משום שזו האמת על פי הבנתי ואין לזוז ממנה!"
לעיתים קרובות מדי, סולם הערכים ודרכי השיפוט של העולם פשוט מוטעים. לא משנה מהו יחסי הכוחות, כשמדובר על האמת, היושר ודרכי התורה, אנו נמשיך ללכת בדרך אליה יצאנו.
אי אפשר להתכחש לעובדה העצובה שחלק נכבד מהעולם מצוי במצב המקביל לשכרות והשיפוט שלהם, לצערנו, לקוי. היהודים מעולם לא שיחקו במשחק המספרים. תמיד היינו העם הקטן מכולם. אנו לא ידועים בגלל גודלנו אלא בזכות הערכים שאנו מיצגים.
בלי להיכנס לפוליטיקה (וזו הדרך המקובלת של הרבנים כן להיכנס)... למרות שרוב העולם ורבים גם בארץ תומכים בתוכנית העיוורת ומעוורת של התנתקות מהמציאות, אנו נמשיך להאמין ולנסות ולשכנע בצדקתנו.
יהי רצון שבעזרת ה’ נהיה אנשי עקרונות ורוח, שתהיה בנו הגבורה לעמוד בניגוד לדעות הרווחות, אפילו אם זה אומר להיות הקול הבודד בישימון. אחרת, יש חשש שלעולם לא נגיע ליעדנו...



דין דאין המנחמים רשאין לפתוח בדברים
הרב אליעזר יהודה ולדנברג
שו"ת ציץ אליעזר, חלק יז, סימן מה

ד) בסימן י"א סעי' ד' והערה אות ה', בדינא פסיקתא דאין המנחמים רשאין לפתוח בדברים עד שיפתח האבל תחילה.
הנה תמיד אני מתקשה בזה, ורבים כמוני, כאשר הולכים לנחם אבלים ועל פי רוב אין האבל מתחיל לדבר כלום עד שמדובבים אותו אי משום צערא דיליה ואי משום מפני יראת הכבוד, וכדומה ומבלי משים מתחילים תחלה בדיבור להביע השתתפו' בצערו ולדבר בשבחו של הנפטר, והרי זה נגד הלכה פסוקה באין חולק עליה.
וחשבתי להליץ ע"ז עפי"ד הלבוש בסי' שע"ו שם סעי' א' שכותב להסביר טעמו של דבר שאין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחי' וז"ל: וטעמא דמסתבר הוא כלומר שהוא מתחיל להראות צערו שמצטער מאד על מתו ואחר כך מתחילין לנחמו, אבל מקודם אין שייך לנחמו דשמא אינו מצער על מתו עכ"ל, וא"כ זיל בתר טעמא, וכל היכא דמכירין שהוא כן מצטער, ומרוב צער יגון אין באפשרותו לפתוח תחילה בדברים, אזי רשאים המנחמים לפתוח תחילה.
עוד חשבתי דיתכן שהדין הזה הוא רק בפתיחה רא' של ביאת המנחמים אצלו, כההיא דאיוב שילפינן משם הך דינא במו"ק דף כ"ח ע"ב, אבל כל שהאבל פתח כבר לדבר לפני מנחמים, תו המנחמים הבאים אחריהם אין צריכים כבר לחכות שיפתח תחילה בדברים ואני לומד זאת מלשונו של הטור שם כותב וז"ל: ואח"כ נכנסין עם האבל לביתו והוא מיסב בראש וש"ץ אומר נשאלו רבנן טעמא ואבל אומר ברוך דיין האמת וגדולי החכמים מנחמין כל אחד ואחד כפי מה שרואה לדרוש בנחמה עיי"ש ובפרישה, הרי לנו שלצאת ידי זה שהאבל צריך להתחיל לדבר תחילה יוצאים עי"ז שהאבל התחיל בדיבור ואמר ברוך דיין האמת, אך צריך שיאמר זאת לאחר הקבורה שאז יכולים כבר לנחמו, ומספיק זאת על כל הבאים אחריהם לנחמו ויודעים מזה.
וראה זה מצאתי בספר פאר הדור ח"ד הערה 108 שהרה"ג ר' מאיר גריינימן מעיד ובא על הגאון החזו"א ז"ל, דכשהלך לנחם אבלים היה החזו"א לפעמים פותח בדברים ראשון לפני שהתחיל האבל כשהבחין איך קשה לאבל לדבר מעוצר יגון מיראת הכבוד ע"ש, הרי לנו מעשה - רב איך שהתנהג בזה הלכה למעשה ואשר יש בזה סיוע רב לדברינו האמורים [וכדאי להעיר גם זאת דעל לשון "אין רשאין" מצינו בכמה מקומות בתוס' שמבארים שהכונה רק שאינם מחויבים, יעוין בתוס' קדושין דף ל"ג ע"א וע"ב, וחולין דף נ"ד ע"ב ד"ה אין, וערכין דף כ"ח ע"ב ד"ה אומדין עיי"ש].

יש לכם שאלות ודילמות הלכתיות בשליחות? צוות שטראוס-עמיאל וברן-עמיאל ישמח לענות לכם באופן אישי! רק שילחו את השאלה ל: rabanim@ots.org.il



"... חוץ מהפחד עצמו"
הרב בועז פש

 "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ: רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם—לֹא תִירָא מֵהֶם!"  (דברים ז:יז-יח)
אכן אם תחשוב שבאמת שבכוחך שלך תוכל לנצח את העמים – אומרת התורה לבני ישראל -  אז באמת לא תוכל לנצחם, כי באמת כוחם הפיסי והצבאי גדול יותר מכוחך שלך.
רק כאשר תבין בלבבך שאין זה מכוחך שלך והם, הגויים בארץ כנען, "רַבִּים מִמֶּנִּי", ולא תראה שום דרך לנצחם, ותשאל "אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם" בכוחותי שלי, שהרי אין לי את הכוחות להורישם – רק אז אומרת התורה "לֹא תִירָא מֵהֶם!", אם על ה' אתה סומך – אז אין לך ממה לחשוש. העזרה שלי אז מובטחת - אומר ה'.
כך כותב רבי אליעזר אשכנזי בספרו 'מעשי ה''.
אכן התורה ממשיכה אחר כך ואומרת זאת מפורשות - "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה... הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן" (דברים ח:יד)
בהקשר לזה נספר את הסיפור החסידי הבא, המסופר על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, אבל יכול להיות שהיה זה רבי אחר.
זוג אחד חשוך בנים בא לפני הרבי לבקש את ברכתו ותפילתו ללהיפקד בצאצאים. ישב הרבי, שמע את דבריהם בפנים מהורהרות, ובסופו של דבר אמר: "אני מוכן לברך את אתכם שתיפקדו בבנים, אבל זה יעלה לכם בארבע מאות 'אדומים' (זלוטים) שתתנו לי כ'פדיון-נפש'".
הזוג שמע ונדהם. "אבל רבי" – טענו – "זהו סכום אדיר, לעולם לא נוכל לעמוד בו". בדמעות ובתחנונים ניסו לשכנעו שיוריד מהמחיר, או שיתפשר; אולי אם ימכרו את ביתם יוכלו להגיע למאה אדומים, אבל ארבע מאות...
אבל הרבי עמד על שלו – ארבע מאות ולא גרוש אחד פחות! ואם לא – אז אין ברכה. לא הועילו הבכיות והתחינות, והרבי בשלו.
הזוג הנדהם, "הזהו הרבי הרחום והחנון?!", כבר עמד לצאת מלפני הרבי, כאשר האישה הפטירה לבעלה "נלך לנו מפה, זה הרבי כבר לא יושיענו, עוד יש לנו אב רחום בשמים, אולי הוא יושיע..."
שמע את דבריה הרבי וקרא בשמחה – "זה מה שרציתי לשמוע!" הורה להם לשוב, הושיבם לפניו ואמר להם: "בו ברגע שנכנסתם לפני והשמעתם דבריכם הבנתי מיד שסומכים אתם על הרבי המפורסם שברכתו תעשה את מבוקשה ותושיעכם, וחשבתם שפטורים אתם מתפילה מעומק הלב לפני ה' יתברך, ושוב לא בטחתם בו, אלא בי. ולכן רציתי להביאכם למצב כזה שבו תבינו שרק על ה' יש לסמוך, ורק אליו יש להתפלל, כי הוא, ורק הוא, יוכל להושיע, וכל כוחי הוא רק בתפילתי אליו. עתה משנתייאשתם ממני, והבנתם שאין לכם על מי לסמוך אל על אבינו שבשמים – הנה לכם ברכתי והבטחתי".
בירך אותם הרב בזרע של קיימא, ואכן לשנה הבאה חבקו את צאצאם הראשון.
אכן, תחושת ה"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" יכולה להיות לא רק הביטחון בכוח הפיסי, כי אם בכוח הרוחני, וגם תחושה זו היא מוטעית, ואין אלא להסתמך על כוחו של הקב"ה לבדו.  
שבת שלום!


·         לא יהיה בך עקר ועקרה-/ מאת הרב יהושע גרינשטיין
·         'לא בצדקתך וביושר לבבך'—זה נורמלי מאת הרב יהושע גרינשטיין
·         אוסף שיעורים על פרשת השבוע, (וידיאו ושמיעתי), מאתר מכון מאיר
·         מה ביקשתי סך הכל? את הכל!, מאתר הקיבוץ הדתי
·         על הקשר בין הפרשה והפטרתה, שיחות מאת ד"ר יהושע מנחם רוזנברג, מאתר משרד החינוך