יום שני, 18 בספטמבר 2017

פרשת האיזנו תשע"ח




פרשת האזינו (שובה)


בס"ד
כ"ח אלול, תשע"ז
20/09/17
 
לכבוד משפחות שטראוס-עמיאל וברן-עמיאל,

השבת נקראת שבת שובה על שם ההפטרה, דבריו האחרונים של הושע הנביא. וכן דורש רבי אליעזר (בראשית רבה פד:יט): "אמר לו הקדוש ברוך הוא [לראובן] מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה ואיזה זה הושע שנאמר 'שובה ישראל עד ה' אלהיך.'"
אבל זה בעצם סגירת מעגל, שאנחנו קוראים מפרקיו הראשונים של הושע כהפטרת במדבר, כמה ימים לפני שבועות; ולפי המסורת, אסרו חג שבועות (יום שני בחוץ לארץ) הוא תאריך פטירתו של הושע הנביא. עליו נאמר, "גדול שבכולן הושע שנאמר, 'תחלת דבר ה' בהושע,'" ובגללו ראובן נקרא "בכור לנבואה" (ר' עזריה, ב"ר פב:יא).
אם כן, נבואתיו של הושע מבשרות גם זמן מתן תורתנו וגם זמן מתן לוחות אחרונות. בין שבועות ליום הכיפורים, יש לנו מאה ועשרים יום, אותם הימים שמשה רבינו נשאר בהר סיני. וכן לאורך ספר הושע, מהפטרת במדבר עד הפטרת שובה, אנחנו רואים מערכת יחסים בין הקדוש ברוך הוא לבן-זוגתו, עם ישראל. וכן יש כמה ביטויים שחוזרים על עצמם.
Ø      "ואת-בניה, לא ארחם" בהפטרת במדבר; "אשר-בך, ירחם יתום" בהפטרת שובה.
Ø      "והיא, לא ידעה, כי אנכי נתתי לה, הדגן והתירוש והיצהר" בהפטרת במדבר; "ויהי כזית, הודו... יחיו דגן ויפרחו כגפן" בהפטרת שובה.
Ø      "והסרתי את-שמות הבעלים, מפיה" בהפטרת במדבר; "ולא-נאמר עוד אלהינו, למעשה ידינו" בהפטרת שובה.
Ø      "ואמרה, אלכה ואשובה" בהפטרת במדבר; "קחו עמכם דברים, ושובו אל ה'" בהפטרת שובה.
הדרך הארוכה מעשרת הדברות ללוחות האחרונות, משבועות לכיפור, היא מאתגרת; אבל בסופו של דבר, רק ככה אפשר לבנות חיי אישות. וכן בשיר השירים רבה (ג:כא): "'ביום חתונתו' זה סיני כחתנים היו; 'וביום שמחת לבו' אלו דברי תורה." רק ביום הכיפורים מגיעים לשמחה המלאה של מתן תורה.

שנה טובה ושבת שלום,
הרב יוסי בלק




טבלת השוואה בין חטאם של אדם וחוה לחטאו של קין
הרב הלל ון-לואן          

נמצא אדם הראשון נברא בראש השנה שבא ביום הששי. א"ר יהודה בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשניה נמלך, בג' כנס עפרו, בד' עשאו גולם, בה' רקמו, בו' נפח בו נשמה, בז' העמידו על רגליו, בח' הכניסו לג"ע, בט' צוהו, בי' חטא, בי"א נדון, בי"ב נתגרש, בא ליתן לו איפוסין, שא"ל "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב:יז)—וראה שהיה בראש השנה וריחם עליו ונתן עליו דימוס. א"ל הקב"ה: "חייך, כשם שמחלתי לך דימוס, כך אני מוחל לבניך ביום הזה, בר"ה."
(דברים רבה, פרשת דברים, פרק יג)

הן ראש עפרות תבל אשר ראשון נוצר, וניסיתו במצווה קלה ואותה לא נצר, זעמת ואנפת עליו שנותיו לקצר, חזר בתשובה וכאישון הונצר.

 טעה גזעו דמי אחיו בשופכו, יסרתו בנע ונד לכת כה וכה, כעת שב אליך ועזב רוע דרכו, לשבעתיים הארכתו כל מוצאו בלי להכו.

                        ("הורית דרך תשובה", מסליחות לצום גדליה, מנהג פולין)



אדם וחוה
 קין
ה' פונה אל החוטא
איכה
אי הבל אחיך
תגובת החוטא
ואירא כי עירום אנכי
לא ידעתי, השומר אחי אנכי
הסתתרות מפני ה'
ואחבא
ומפניך אסתר
תוכחת ה' לחוטאים
מה זאת עשית
מה עשית
עונש הקשור לאדמה
וקוץ ודרדר תצמיח לך
כי תעבוד את האדמה, לא תוסף תת כחה לך
ה' מקלל את החוטא
ארור אתה מכל הבהמה
ארור אתה מן האדמה
המוות מאיים על החוטא
עפר אתה ואל עפר תשוב
והיה כל מוצאי יהרגני
מיד לאחר החטא
והאדם ידע את חוה אשתו
וידע קין את אשתו
ביטוי יחידאי
ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך
ואליך תשוקתו
ואתה תמשול בו
תוצאת החטא—גלות לצד מזרח )בהדרגה(
וישלחהו ה'... מגן עדן... וישכן מקדם לגן עדן... ואת להט החרב המתהפכת
ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד, קידמת עדן

הלקחים העולים מתוך ההשוואה:
* הכתוב יוצר דמיון משווה בין חטאו של קין לחטאם של הוריו.
* חטא מוסרי (קין), כמוהו כחטא דתי (אדם וחוה). ה' דורש מן האדם שלמות דתית וגם שלמות מוסרית. שני הדברים באים כאחד.
* בהתגלות ה' על הר סיני, העם שומעים ציוויים דתיים ומוסריים מאותו מקור.
* הצו הדתי: מהא-לוהים. הצו המוסרי: מתוך האדם עצמו.
הוכחה לכך: ה' מעניש את קין רק לאחר שהוא מודה באשמתו. שהרי קין מנסה להתחמק מעונש ע"י הטיעון "לא ידעתי, השומר אחי אנוכי?!" ובכך קין מפליל את עצמו, שכן ליבו נוקפו. בכך הוא חושף את המצפון המוסרי הקיים ומובנה בנפשו פנימה, וממילא יכול הקב"ה להענישו, שאם היה אומר בפשטות—הבל שוכב שם, מת, הרגתי אותו הרגע—לכאורה הקב"ה לא היה יכול להענישו.
* תוצאות החטא הדתי והחטא המוסרי שוות: גלות. האדם מגורש מלפני הא-לוהים, מגן עדן או מארץ ישראל בה שורה השכינה. גולים למזרח, שהשכינה במערב.


סדר הברכות והתפילות בסימני ראש השנה
הרב הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל
שו"ת יחווה דעת, חלק א, סימן נא

שאלה: אודות המנהג שנוהגים בכל תפוצות ישראל להגיש לשלחן בלילי ראש השנה פירות וירקות ידועים, ואומרים עליהם יהי רצון לפי ענין שמותיהם, האם יש להקדים תחלה ברכת הנהנין של הפירות, ואחר כך לומר יהי רצון, או להיפך, יהי רצון תחלה ואח"כ ברכת הנהנין?
תשובה: מקור המנהג מבואר במס' הוריות (י"ב ע"א), לעולם יהיה אדם רגיל לראות בראש השנה, לסימן טוב, קרא רוביא כרתי סילקא ותמרים. ופירש רש"י, שהם גדלים יותר מהר משאר פירות וירקות, וסימן טוב הוא לראותם בראש השנה. ובמס' כריתות (ה ע"ב) הנוסח: יהיה אדם רגיל לאכול, במקום לראות. וכן הוא בטור ושלחן ערוך ע"ב (סימן תקפ"ג סעיף א'). וכתב הכל בו (בסימן ס"ד) שנוהגים לומר יהי רצון לפי ענין שמותיהם. וכן הוא בספר ארחות חיים (דיני סדר תפלות ר"ה סעיף ה'). וכתב הבית יוסף בשם המרדכי, שכן נהג רבינו האי גאון. (וכ"כ בפסקי הרשב"ץ ר"ה ל"ב ע"ב). וכן נפסק בשלחן ערוך שם. וכתב המגן אברהם, שנראה מדברי השלחן ערוך לברך ברכת הנהנין ולאכול תחלה מהפרי, ואחר כך לומר יהי רצון, כדי שלא יפסיק בדברים בין הברכה לאכילה. ואע"פ שיש אומרים שאפשר לומר יהי רצון לפני האכילה, וסוברים שאין תפלת יהי רצון נחשבת להפסק, וכיוצא בזה כתב הבית חדש (בסימן תר"ה) בשם התשב"ץ, שיכול לומר זה חליפתי וכו' על הכפרות שעושים בערב יום הכפורים, בין הברכה לשחיטה, שנחשב צורך השחיטה, מכל מקום לכתחילה יש לאכול קודם אמירת יהי רצון, שהרי אין זה צורך כל כך. ועוד שאפילו לצורך אין להפסיק לכתחילה בין הברכה לאכילה עד כאן. וכן העלה האליה רבה.
ואע"פ שבספר מטה משה (סי' תש"צ) נראה שיש לומר יהי רצון קודם ברכת הנהנין, וכן כתב בשמו הגאון רבי ברוך פרנקל בהגהותיו, נראה שאין לעשות כן לכתחילה, לפי מה שמבואר בזוהר הקדוש פרשת ויחי (דף רכ"ז ע"ב): שבכל מקום צריך להקדים ולברך ולשבח את הקב"ה תחלה, ואח"כ לברך את חבירו ולהעתיר בעדו, ואם לא עשה כן, והקדים ברכת חבירו לברכת המקום, לא תתקיים אותה ברכה, לפיכך כשבא יעקב לברך את בני יוסף הקדים שבחו של הקב"ה תחלה, כמו שנאמר: האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, ואח"כ סיים: המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וכו', וידגו לרוב בקרב הארץ. ובמס' נדרים (ל"ב ע"ב) נאמר, כי שם בן נח - שהוא מלכי צדק מלך שלם - נענש על שהקדים לברך את אברהם אבינו לפני שבירך את הקב"ה, שנאמר: ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון, ויברכהו ויאמר ברוך אברהם לאל עליון קונה שמים וארץ, ואח"כ סיים: וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך. אמר לו אברהם: וכי מקדימים ברכת עבד לברכת קונו? ולכן נפסקה הכהונה ממנו והועברה לזרעו של אברהם, שנאמר: נשבע ה' ולא ינחם, אתה כהן לעולם, על דברתי מלכי צדק. וזהו שאמר הכתוב והוא כהן לאל עליון, הוא כהן ואין זרעו כהן עד כאן. וכן כאן ראוי להקדים ברכת הנהנין על הפרי, שהיא ברכה להשם יתברך, ולאכול, ואח"כ לומר תפלת יהי רצון שהיא עתירה ובקשת רחמים עלינו. וכיוצא בזה כתב מרן החבי"ב (הרב חיים בר' ישראל בנבנשתי), בספרו שיירי כנסת הגדולה (או"ח סי' קע"ד הגהות הטור אות ב'): וראיתי להרה"ג מהר"ר אשתרוק בן שאנג'י שהיה נוהג לברך תחלה על היין ולשתות מעט, ואח"כ היה אומר למסובים בשמחתכם, ומסיים שתייתו, ואמר לי הטעם, שאין ראוי להקדים כבוד בשר ודם וברכתו לכבוד שמים. ומכאן סמך גם לענין אמירת יהי רצון שצ"ל אחר ברכת הנהנין וטעימה, ואמנם הכנה"ג שם כתב: ולי נראה שאין בכך כלום, שאפשר שראוי להקדים לומר למסובים בשמחתכם, ואח"כ לברך ולשתות, משום שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. וכיוצא בזה כתב רש"ל, שהמתעטש ואומרים לו חיים טובים, ישיב תחלה להם יוסיפו לכם שנות חיים, ואח"כ יאמר לישועתך קויתי ה'. ומכל מקום כשאני זוכר, אני נוהג כדברי מהר"ר אשתרוק הנ"ל ע"כ.
וראה להגאון ר' אליקים גאטיניו בספר אגורה באהלך (דף י"ח ע"ד), שדחה הערת הכנה"ג הנ"ל, שבאופן כזה לא שייך לומר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, ושאף בנידון המתעטש, יש להקדים ולומר לישועתך קויתי ה', ואח"כ ישיב לברכת חבירו. (והמקור לאמירת חיים טובים למתעטש, בפרקי ר' אליעזר (פרק נ"ב), וראה עוד בברכות (נ"ג ע"א) ובגליון הש"ס שם) ע"ש. ובאמת שאף רש"ל לא כתב כן אלא כשהוא צריך לענות לחבירו שהקדים לברכו ואמר לו חיים טובים, לכן צריך להשיב לו, ואח"כ יסיים לישועתך קויתי ה', אבל בנידון השותה יין ורוצה לברך את המסובים, נכון יותר שיקדים תחלה ברכה להשי"ת, ואח"כ יברך את המסובים. (ורש"ל בים של שלמה (פרק החובל סי' ס"ד), הביא ג"כ סמך לדבריו, ע"פ מה שאמרו (ב"ק צ"ב ע"ב) כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה). ושוב ראיתי שכן דחה האליה רבה (ס"ס =סוף סימן= קע"ד) ראיית הכנה"ג הנ"ל מד' רש"ל. (וראה בספר דבש לפי מערכת ב' אות ט, ובשו"ת תפארת אדם חאו"ח סי' ג' ובשו"ת ויען אברהם חאו"ח סי' י"א ובשדי חמד מע' ברכות סי' א' אות מ"ה ובשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' צ"ד אות ב' ואכמ"ל). ומעתה גם בנידונו יש להקדים ברכת הנהנין, ואחר שיטעם מעט יאמר יהי רצון ויאכל עוד. וכן כתב המאמר מרדכי (סי' תקפ"ג). וראה עוד בשו"ת לב חיים ח"ב (דף קנ"ו ע"א). וכן פסק בס' בן איש חי (פרשת נצבים אות ד'). וכ"כ הרה"ג ר' אהרן בן שמעון בס' שער המפקד (דף קכ"ז ע"ב).
לפיכך הואיל ומכלל הפירות המובאים על השלחן בלילי ראש השנה, תמרים, שנשתבחה בהם הארץ, (שנאמר: ארץ זית שמן ודבש, ופירשו בירושלמי בכורים פ"א ה"ג, ובברכות מ"א ע"ב שדבש זה היינו תמרים). והם קודמים לברכה לרמונים ולשאר פירות, לכן להם משפט הבכורה, ויברך בורא פרי העץ על תמרה ויאכל, ואח"כ יאמר יהי רצון על תמרה אחרת ויאכל. ובברכת בורא פרי העץ שאמר על התמרים, פטר כל פירות העץ שעל השלחן, וכן בברכת שהחיינו שבירך על התמרים (אם אוכל מהם בפעם ראשונה), פוטר כל מיני פירות חדשים שלפניו מברכת שהחיינו. כמבואר בשו"ת משפטים ישרים (סי' מ"ה). ובשו"ת שמו משה (חאו"ח סי' י"ב). ובס' פרי האדמה ח"א (דף כ"ו ע"ב). ובס' זכרנו לחיים ח"ב (מע' ברכות אות י"ח) ועוד. וראה בס' אות היא לעולם (דף קי"ד ע"ב). ובס' פתח הדביר ח"ג (סי' רצ"ו). אולם על קרא (דלעת) ורוביא, שהם מיני ירקות מבושלים, אין לברך עליהם כלל באמצע הסעודה לאחר ברכת המוציא, כי ברכת המוציא פוטרתן. וכמבואר בברכות (מ"א ע"ב). ובשלחן ערוך /א"ח/ (סי' קע"ז סעיף א'). אלא שיש נוהגים להגיש לשלחן פירות וירקות אלה בין הקידוש לסעודה, לפני נטילת ידים של סעודה, ואז צריך לברך גם כן בורא פרי האדמה על הרוביא, ויטעם, ואח"כ יאמר יהי רצון שירבו זכיותינו ותלבבנו ויאכל עוד. ובברכת בורא פרי האדמה אחת פטר כל מיני ירקות שלפניו. ומכל מקום יותר נכון לנהוג לברך על הפירות האלה לאחר ברכת המוציא, כדי שלא יכנס בספק על ברכה אחרונה שלהם. אבל באמצע הסעודה, בודאי שברכת המזון פוטרתם מברכה אחרונה. והשי"ת יחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, תחל שנה וברכותיה.


יש לכם שאלות ודילמות הלכתיות בשליחות? צוות שטראוס-עמיאל וברן-עמיאל ישמח לענות לכם באופן אישי! רק שילחו את השאלה ל: rabanim@ots.org.il



הלכות תקיעות בקצרה
הרב יוסף צבי רימון
רב אלון-שבות דרום

· בכל מקרה אין מצב שבו צריך לחזור יותר מאשר על אותו סדר שבו נמצאים (תש"ת או תר"ת וכו'), ואין צריך בשום טעות שהיא, לחזור יותר אחורה.
· כהשברים או התרועה לא עלו יפה, יש שני מצבים:
א. קלקל ולא עשה שום קול שכשר הלכתית (כגון שעשה שני שברים, או שהתרועה מאוד קצרה) - חוזר על אותו קול בלבד (על השברים או התרועה), ואין צריך לחזור אחורה לתחילת הסדר.
ב. אם עשה תרועה במקום שברים ולהיפך, הרי זה גרוע יותר (כי כעת יש עוד קול כשר שנכנס לסדר זה שלא כדין) - וצריך לחזור לתחילת הסדר (לתחילת התש"ת או התר"ת או התשר"ת).
· מן הדין הקודם נמצאנו למדים, שכאשר יש ספק אם התרועה היתה כשרה או לא, או אם השברים היו כשרים, לא יוכל לחזור רק על התרועה או על השברים, כי אז ייתכן שיש לו ב'סדר' זה, שתי תרועות או שני שברים (תשש"ת, תרר"ת, תשרר"ת וכו'), ולכן צריך לחזור על כל הסדר.
 [לפי זה, יותר טוב קול שהוא בודאי לא בסדר (שאז צריך לחזור רק עליו) מאשר קול שהוא מסופק (שאז צריך לחזור על כל הסדר)].
· כאשר התקיעה לא עלתה יפה -
 אם מדובר בתקיעה של תחילת הסדר, צריך כמובן לחזור רק עליה (כי לעולם אין צורך לחזור 'סדר' אחורה).
 אם מדובר בתקיעה של סוף הסדר - אם עשה בטעות שברים או תרועה, צריך לחזור על כל הסדר (כדי שלא יהיה לו קול נוסף כשר בתוך הסדר), אבל אם התקיעה לא היתה מספיק טובה (מספיק ארוכה וכו'. וברור לו שלא היתה זו תרועה ושברים) חוזר רק על התקיעה הזו. וכן, אם מסופק אם היתה תקיעה טובה, חוזר רק על התקיעה הזו (כי ממה נפשך: אם התקיעה היתה טובה, אזי נגמר כבר הסדר, ואין משמעות לתקיעה שתוקע עכשיו. ואם התקיעה לא היתה טובה, הרי שהיה זה קול לא כשר, ואין הוא משבש את הסדר).
· מהו קול לא טוב?
 שברים: לפחות ג' שברים (אם עשה יותר, אינו מעכב). [אורך 3 שברים = 9 טרומיטין. כלומר, שאורך השברים שווה לאורך התרועה. אין הכרח הלכתי שיהיו שווים, אך השברים אמורים להיות לפחות 9 טרומיטין].
 תרועה: לדעת רוב הראשונים וכך הלכה - לפחות ט' קולות קצרים (טרומיטין. דלא כרש"י שכתב שתרועה היא ג' טרומיטין). אם עשה יותר אינו מעכב. אם עשה פחות - מח'.
 צריך להיזהר בסוף התרועה לא לעשות קול אחרון הנשמע כשבר (כפי שטועים הרבה תוקעים).
 תקיעה: אורכה משתנה בהתאם ל'אמצע הסדר' - בתש"ת צריכה התקיעה להיות לפחות כאורך השברים; בתר"ת צריכה התקיעה להיות לפחות כאורך התרועה; בתשר"ת צריכה התקיעה להיות כאורך 'שברים ותרועה' (דהיינו, לפחות י"ח טרומיטין). נמצא, שהתקיעה בתשר"ת ארוכה יותר מזו שבתר"ת ובתש"ת (תקיעה ארוכה מידי, אינה מפריעה). [רמ"א תק"צ, ג'. ואם מסתפק שמא התקיעה בתשר"ת קצרה מי"ח טרומיטין, אך ברור לו שהיא מעל י"ב טרומיטין, ניתן להקל]. בסוף תקיעות דמיושב ובסוף תקיעות דמעומד נוהגים לתקוע תקיעה גדולה, אך אין זה מעכב.
 צליל התקיעה: אם הצליל השתנה מעבה לדק או להיפך אין זה מעכב. כמו כן, אם הצליל צרוד אין זה מעכב.
· המקריא צריך לקרוא באופן שמרמז על תקיעה נכונה: את התקיעה הראשונה יעשה בקול של התחלה, ואילו את התקיעה האחרונה של כל סדר, יעשה בקול של סיום. בתקיעות דמיושב (שקודם שמונ"ע), תוקעים את ה'שברים תרועה' בנשימה אחת. וגם המקריא יקרא בנשימה אחת (לרמז לתוקע). בתקיעות דמעומד תוקעים בב' נשימות, וגם המקריא יקרא בב' נשימות.
· שיטת בריסק, לעשות את השברים (וכן בתקיעה) בקול פשוט. ויש הסבורים שצריך לעשותם בקול עולה ויורד. בישיבת הר עציון, נוהגים לצאת ידי כולם: 30 תקיעות שקודם שמונ"ע, תוקעים בריסק בנשימה אחת. 30 תקיעות שבחזרת הש"ץ, תוקעים בריסק בשתי נשימות. 30 תקיעות שאחרי חזרת הש"ץ תוקעים עולה יורד בנשימה אחת. נותר כעת לעשות עולה יורד בשתי נשימות. אך אין צורך לעשות כעת 30 תקיעות כאלה, כיוון שהתש"ת והתר"ת זהים (גם בנשימה אחת וגם בשתי נשימות), ולכן תוקעים בסוף 12 קולות - דהיינו 3 פעמים תשר"ת (נמצא שבמקום לתקוע 100 קולות כמקובל, תוקעים 102 קולות).
· רצוי שהמקריא יכריז לקהל, שיתכוונו לצאת, ושהתוקע יתכוון להוציא. וכן שלא ישענו בזמן התקיעות (נחלקו הפוסקים האם גם בתקיעות דמיושב אין נשענים, ולהלכה נוהגים לא להישען). וכן שלא ידברו עד אחרי התקיעות האחרונות שאחרי מוסף.

לסיכום: הלכות תקיעות
[שיעור החזרה כשטעו בתקיעות]
· בכל מקרה אין מצב שבו צריך לחזור יותר מאשר על אותו סדר שבו נמצאים (תש"ת או תר"ת וכו'), ואין צריך בשום טעות שהיא לחזור יותר אחורה.
[שברים או תרועה שלא עלו יפה]
 כשהשברים או התרועה לא עלו יפה, יש שני מצבים:
א. קלקל ולא עשה שום קול שכשר הלכתית (כגון שעשה שני שברים, או שהתרועה מאוד קצרה) - חוזר על אותו קול בלבד (על השברים או התרועה), ואין צריך לחזור אחורה לתחילת הסדר.
ב. אם עשה תרועה במקום שברים ולהיפך, הרי זה גרוע יותר (כי כעת יש עוד קול כשר שנכנס לסדר זה שלא כדין) - וצריך לחזור לתחילת הסדר (לתחילת התש"ת או התר"ת או התשר"ת).
· מן הדין הקודם נמצאנו למדים, שכאשר יש ספק אם התרועה היתה כשרה או לא, או אם השברים היו כשרים, לא יוכל לחזור רק על התרועה או על השברים, כי אז ייתכן שיש לו ב'סדר' זה, שתי תרועות או שני שברים (תשש"ת, תרר"ת, תשרר"ת וכו'), ולכן צריך לחזור על כל הסדר.
[לפי זה, יותר טוב קול שהוא בודאי לא בסדר (שאז צריך לחזור רק עליו) מאשר קול שהוא מסופק (שאז צריך לחזור על כל הסדר)].
[תקיעה שלא עלתה יפה]
 כאשר התקיעה לא עלתה יפה -
 אם מדובר בתקיעה של תחילת הסדר, צריך כמובן לחזור רק עליה (כי לעולם אין צורך לחזור 'סדר' אחורה).
 אם מדובר בתקיעה של סוף הסדר - אם עשה בטעות שברים או תרועה, צריך לחזור על כל הסדר (כדי שלא יהיה לו קול נוסף כשר בתוך הסדר), אבל אם התקיעה לא היתה מספיק טובה (מספיק ארוכה וכו'. וברור לו שלא היתה זו תרועה ושברים) חוזר רק על התקיעה הזו. וכן, אם מסופק אם היתה תקיעה טובה, חוזר רק על התקיעה הזו (כי ממה נפשך: אם התקיעה היתה טובה, אזי נגמר כבר הסדר, ואין משמעות לתקיעה שתוקע עכשיו. ואם התקיעה לא היתה טובה, הרי שהיה זה קול לא כשר, ואין הוא משבש את הסדר).
[מהו קול לא טוב]
 מהו קול לא טוב?
 שברים: לפחות ג' שברים (אם עשה יותר, אינו מעכב). [אורך 3 שברים = 9 טרומיטין. כלומר, שאורך השברים שווה לאורך התרועה. אין הכרח הלכתי שיהיו שווים, אך השברים אמורים להיות לפחות 9 טרומיטין].
 תרועה: לדעת רוב הראשונים וכך הלכה - לפחות ט' קולות קצרים (טרומיטין. דלא כרש"י שכתב שתרועה היא ג' טרומיטין). אם עשה יותר אינו מעכב. אם עשה פחות – מחלוקת.
 צריך להיזהר בסוף התרועה לא לעשות קול אחרון הנשמע כשבר (כפי שטועים הרבה תוקעים).
 תקיעה: אורכה משתנה בהתאם ל'אמצע הסדר' - בתש"ת צריכה התקיעה להיות לפחות כאורך השברים; בתר"ת צריכה התקיעה להיות לפחות כאורך התרועה; בתשר"ת צריכה התקיעה להיות כאורך 'שברים ותרועה' (דהיינו, לפחות י"ח טרומיטין). נמצא, שהתקיעה בתשר"ת ארוכה יותר מזו שבתר"ת ובתש"ת (תקיעה ארוכה מדי, אינה מפריעה). [רמ"א תק"צ, ג'. ואם מסתפק שמא התקיעה בתשר"ת קצרה מי"ח טרומיטין, אך ברור לו שהיא מעל י"ב טרומיטין, ניתן להקל]. בסוף תקיעות דמיושב ובסוף תקיעות דמעומד נוהגים לתקוע תקיעה גדולה, אך אין זה מעכב.
 צליל התקיעה: אם הצליל השתנה מעבה לדק או להיפך אין זה מעכב. כמו כן, אם הצליל צרוד אין זה מעכב.
[דרך הקראת התקיעות]
·           המקריא צריך לקרוא באופן שמרמז על תקיעה נכונה: את התקיעה הראשונה יעשה בקול של התחלה, ואילו את התקיעה האחרונה של כל סדר, יעשה בקול של סיום. בתקיעות דמיושב (שקודם שמונ"ע), תוקעים את ה'שברים תרועה' בנשימה אחת. וגם המקריא יקרא בנשימה אחת (לרמז לתוקע). בתקיעות דמעומד תוקעים בב' נשימות, וגם המקריא יקרא בב' נשימות.
[הכרזה לקהל לפני התקיעות]
·           רצוי שהמקריא יכריז לקהל, שיתכוונו לצאת, ושהתוקע יתכוון להוציא. וכן שלא ישענו בזמן התקיעות (נחלקו הפוסקים האם גם בתקיעות דמיושב אין נשענים, ולהלכה נוהגים לא להישען). וכן שלא ידברו עד אחרי התקיעות האחרונות שאחרי מוסף.



           
סוד הקיום היהודי
            הרב בועז פש

"שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ..." (דברים לב,ז)—כך נאמר בפרשתנו.
כאן טמון סוד הקיום היהודי – ההמשכיות, התורה העוברת מדור לדור, מאב לבן, או מסב לנכד, ללא הפסקה, כאשר הלקח הראשון שמועבר מהאב לבן הוא הרעיון שיהיה מוטל עליו – על הבן הלומד עתה - להעביר את התורה לבנו בזמנו, ומשם לנכדו והלאה לאין קץ.
            כך רואה את הדברים ר' נתן נטע שפירא, בעל ה'מגלה עמוקות'.
            מכאן ממשיך רנ"נ לנתח את מאמר חז"ל האומר בלשון זו (בבא מציעא פה.):

אמר רבי פרנך, אמר רבי יוחנן: "כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר 'רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם' (ישעיה נט,כא). - מאי 'אמר ה''? אמר הקדוש ברוך הוא: אני ערב לך בדבר זה."
מאי "מעתה ועד עולם"? - אמר רבי ירמיה: "מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה."

            כלומר, אם שלש דורות, אב, בן ונכד הם לומדי תורה, תלמידי חכמים, הרי שהתורה לא תפסק ממשפחתם לעולם.
            כך מסביר המגלה עמוקות את הפסוק לעיל "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ..." - כלומר, משה רבינו אומר לבני ישראל: אם אתה יכול לשאול את אביך, כי הוא תלמיד חכם, וגם את 'זקנך', הסבא שלך, כי גם הוא תלמיד חכם, ואתה ממשיך את המסורת כבר דור שלישי, או אז ודאי התורה היא של משפחתך לנצח.
            עתה פונה רנ"נ להסביר את דברי הגמרא במסכת קידושין (ל.) האומרת כך: "אמר רבי יהושע בן לוי: 'כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך" וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב."'"
            מה זה אומר "כאילו קיבלה מהר סיני"?
מסביר רנ"נ על פי המדרש (שיר השירים רבה) האומר שאילו היו שומעים בני ישראל את כל התורה כולה מפי השכינה, לא היו שוכחים שום דבר ממה שלומדים.
שהרי מלכתחילה אמורים היו ישראל לשמוע את כל התורה, ולפחות את עשרת הדיברות, מפי השכינה, אלא שאז נרתעו ישראל מהקירבה היתרה אל ה', וביקשו ממשה "קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ." (דברים ה, כד), ובגלל שלא שמעו בסופו של דבר את התורה מפי השכינה לכן נגזרה שכחה, שיהא אדם לומד ושוכח מה שלמד.
            אותו מדרש קורא על שתי הדיברות הראשונות – "אנכי ה' א-לוהיך" ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים", שנאמרו ישירות מפי הבורא אל בני ישראל - את הפסוק מספר שיר השירים (א,ב) "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ...", שהיו אלו שתי דיברות שנאמרו כמו "נשיקות", פנים בפנים, ישירות מה' אל בני ישראל. ו"נשיקות" כאלה אי אפשר לשכוח.
            עתה מובנים דברי ר' יהשע בן לוי האומר שכל המלמד את נכדו תורה, כאילו קיבל את התורה מהר סיני, כאילו קיבל את התורה ישירות מה', כך שגזירת השכחה לא תחול עליו, ובניו ובני בניו ימשיכו להגות בתורה, כך שברמה המשפחתית התורה לא תשכח עוד מפי זרעו לעולם.
זהו סוד ההמשכיות. סוד התורה "החוזרת על אכסניא שלה."
            על פי האמור מחדש רנ"נ חידוש הלכתי.
            הגמרא במסכת ברכות (יא:) מלמדת על ברכת התורה שיש לאומרה מדי בוקר. דנה הגמרא בנוסח הברכה, ואומרת כך:

מאי מברך? - אמר רב יהודה אמר שמואל: "אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה."
ורבי יוחנן מסיים בה הכי: "הערב נא ה' א-להינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ועוסקי תורתך. ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל."

            כלומר, מעבר ל'ברכת המצוה' אותה מנסח שמואל, מוסיף ר' יוחנן גם בקשה. בין השאר אומר "ונהיה אנחנו וצאצאינו..."
            בא רנ"נ ומוסיף, שיש לבקש לא רק על "צאצאינו", כלומר שהבנים שלנו יהיו תלמידי חכמים, אלא גם על "צאצאי צאצאינו" היינו הילדים של הילדים שלנו שגם הם יהיו יודעי תורה. הסיבה לתוספת זו ברורה – אם "אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו" כולנו לומדי תורה, הרי שיקרא עלינו הפסוק "רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם," ותורה לא תפסוק ממשפחתנו לעולם.
            כך גם הוא בסידורים שלנו, בנוסח ספרד, המיוסד ברובו על פי הקבלה – "וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ. וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל...."
שבת נחמדה לכולנו!



·         האיזון בימים הנוראים/ מאת הרב יהושע גרינשטיין
·         אותו טקסט אבל לא אותה מצוה/ מאת הרב יהושע גרינשטיין
·         "כדי לערבב השטן" מאת הרב יהושע גרינשטיין
·         "הקהילה שלי: ראש השנה—להתגאות בעבר שלך" מאת הרב יהושע גרינשטיין

עוד על ראש השנה:
אוסף מאמרים על החג, מאתר הפקולטה למדעי יהדות, אוניברסיטת בר-אילן
                               אוסף לינקים על החג (באנגלית, עברית, ספרדית, צרפתית, רוסית, פורטוגזית, וכו'), מאתרו החינוכי של יעקב ריצ'מן
·                                 משחקים לילדים, דפי צביעה ועוד על החג,  מאתר "תורה טוטס"

מאתר בית חב"ד, מאמרים, סיפורים ועוד על החג
·                                 בספרדית
·                                 בגרמנית
·                                 בצרפתית