יום רביעי, 18 באוקטובר 2017

פרשת נח תשע"ח




פרשת נח


בס"ד
כ"ח תשרי, תשע"ח
18/10/17
 

            לכבוד משפחות שטראוס-עמיאל וברן-עמיאל,

            בסוף פרשת השבוע שלנו, פרשת נח, אנחנו פוגשים את אברהם, שרה ולוט. הגמרא (יבמות עו:-עז.) דנה בנישואי צאצאיהם, והכלל שלבני לוט אסור לבוא בקהל ישראל, אבל לבנות לוט מותר.

תנינא: עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית... דמפרש טעמא דקרא (דברים כג, ה) "על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" — דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים... הכא תרגמו (תהלים מה, יד) “כל כבודה בת מלך פנימה;” במערבא אמרי ואיתימא ר' יצחק: אמר קרא (בראשית יח, ט) “ויאמרו אליו איה שרה אשתך” וגו'.
                       
            ההוא אמינא היא שיש בעייה של חוסר צניעות, שאי אפשר לאסור על מואביות ועמוניות לבוא בקהל, כיוון שבכל מקרה "לא דרכה שלא אשה לקדם." אבל אם זה הבעייה, שואלת הגמרא, אפשר לעשות הפרדה מינית? אז מסבירה הגמרא שיש ללמוד משרה אמנו, שלא וויתרה על הכנסת האורחים בגלל שגברים הגיעו—אלא היא עובדת בפנים, ואברהם בחוץ. וזה קיום הכתוב "כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ." זה לא שאסור לבת-מלך (שרה) לצאת החוצה, חס ושלום, אלא שכל אחד מצטיין בתחום שלו.
            וכן אנחנו רואים למעשה בשני המקומות הנוספים שבהם התלמוד מצטט "כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה."
·         ואם מספקת ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, רשאי. מספקת מאי למימרא? מהו דתימא "כל כבודה בת מלך פנימה," קמ"ל. (גיטין יב.)
·         תניא אידך: "ועמדו שני האנשים" — בעדים הכתוב מדבר. אתה אומר בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין? אמרת: וכי אנשים באין לדין נשים אין באות לדין? ואם נפשך לומר, נאמר כאן שני ונאמר להלן שני; מה להלן בעדים אף כאן בעדים. מאי אם נפשך לומר? וכי תימא אשה לאו אורחה משום "כל כבודה בת מלך פנימה," נאמר כאן שני ונאמר להלן שני; מה להלן בעדים אף כאן בעדים. (שבועות ל.)
הגמרא רואה את הסכנה: אולי מישהו יחשוב להשתמש בפסוק הזה כדי לאסור על נשים להקים עסקים או להגיש תבעיות בבית דין? קא משמע לן!
דומגתה האישית של שרה אמנו מלמדת אותנו מה זה בת-מלך. מקומה בשוק, מקומה בבית המשפט, ומקומה באהל. ובסופו של דבר, כולנו נקראים ישראל על שמה (הושע יב:ד): "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת-אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת-אֱלֹהִים."
           
            חודש טוב ושבת שלום,
            הרב יוסי בלק
           
           

העורבת והפרנואיד
הרב אלדד זמיר

מששכך המבול, שולח נח את העורב לראות האם "תיראה הישבה." העורב מקיף את התיבה ולא משלים את משימתו למציאת אדמה יבשה (בראשית ח, ז). מסביר רש"י (מבוסס על הגמרא בסנהדרין, דף קח, עמוד ב) שהעורב חשד בנח שיש לו "כוונות בלתי טהורות" כלפי בת זוגו. העורב הרגיש שעליו להשגיח על המצב ולכן רק הקיף את התיבה, כדי שנח לא יגזול את זוגתו.
הבעיה היא שאנו לא תמיד זוכרים/ יודעים להבדיל בין הלכה ואגדה. האגדה כתובה בסגנון שונה. המילים עשויות להיות אותן מילים, אך למעשה הן כתובות באופו מוצפן. על מנת להבין את כוונת חז"ל באגדה, יש צורך במפתח'לפענוח הצופו.  חז"ל אינם מלמדים אותנו משהו על עורבים כאן, הם מלמדים אותנו על בני אדם. בהקשר של עולם האגדה הם השתמשו בעורב.
מובן שחששו של עורב היה מגוחך! אך מדוע שיהיה לעורב כזה רעיון ? התשובה היא: מכיון שהעורב היה פרנואיד ! כשמישהו פרנואיד הוא חושב את המחשבות המגוחכות והבלתי סבירות ביותר. כאשר המפקד בוחר חייל לצאת למשימת ריגול מסוכנת, החייל יכול לחשוב על אחד משני דברים א)  המפקד בחר אותי מפני שאני הגיבור , החכם והמהיר ביותר; ב) המפקד בחר בי מכיוון שהוא רוצה להיפטר ממני. הפרנואיד יכול להעלות את התיאוריות המופרכות ביותר. דבר זה נכון לא רק לגבי עורבים. האם לא קורה לנו שאנו נוכחים באירוע כלשהו ורואים שני אנשים משוחחים ביניהם בצד השני של החדר , וכשאנו מתקרבים הם מפסיקים את שיחתם? מהתגובתנו? "הם בטח דברו עלי. לכן הם הפסיקו. תמהני מה אמרו. מה כבר עשיתי להם?" אלו הן מחשבות פרנואידיות. בעצם, הם רק ריכלו על מישהו אחר, התביישו שמישהו ישמע אותם מרכלים ולכן כשמשהו התקרב,  הם הפסיקו . זהו ההסבר ההגיוני. אך אדם פרנואיד יעלה את התאוריות הכי פחות הגיוניות.
בני אדם הנם פרנואידים וחושבים בקווים אלו מכיוון שהם אגוצנטריים, מרוכזים בעצמם. הם חושבים שכולם מדברים עליהם, כאילו לאנשים אחרים אין משהו יותר טוב לעשות עם זמנם. אדם שכל עולמו סובב סביב עצמו עשוי לחשוב כך. אדם כזה מסוגל לראות את העולם רק מנקודת מבטו הוא.
אנו נוטים לנתח את הפעולות והתגובות של אנשים אחרים על פי המושגים האישיים שלנו. (מדוע האדם ההוא בחנות ענה לי בצורה כה קרה? מדוע הוא כועס עלי? מה עשיתי לו?) בעצם, ניתן להסביר את תגובת הזולת באופן המוצלח ביותר, במושגים הנוגעים רק להם. (הוא במצב רוח רע מכיוון שהוא בדיוק רב עם אשתו או הבוס שלו, או חמישים סיבות אחרות . הסיבה הכי פחות הגיונית קשורה לאדם לו ענה בצורה שענה(.
אם אנו מסוגלים להפנות את הזרקור מעצמנו , נהיה פחות פרנואידים וכפייתיים ופחות מודאגים לגבי מה שאחרים אומרים. אז נוכל להתפנות ולהתעניין יותר בשיפור עולמנו שלנו.



דין מי ששוכח יעלה ויבוא בשחרית של ראש חודש
            הרב יצחק ב"ר ישעיה יששכר בער ווייס
            שו"ת שיח יצחק סימן קצא

שכח יעלה ויבא, אי יחזור מיד שמו"ע ויאמר אח"כ הלל ביחידות.
בעזה"י עש"ק תרומה תרפ"ה ווערבא יע"א. לצורבא מרבנן המופלג בתורה חו"ב מו"ה שלום צבי אדלער בן הגאב"ד דק"ק האנשאוויטץ נ"י.
            אודות אשר עלה ונסתפק במי ששכח בראש חודש להזכיר יעלה ויבוא בתפלה, ולא נזכר עד הגיעו הציבור לומר הלל, אם יתפלל שמו"ע, או עדיף שיאמר הלל בציבור.
            לכאורה מצד תרי טעמי טוב שיתפלל עכשיו השמו"ע, ויאמר ההלל אח"כ ביחיד. דהנה באו"ח סי' ק"ה קיי"ל, המתפלל שתי תפלות זו אחר זו, צריך להמתין בין זו לזו כדי הילוך ד' אמות, ומקורו ברוך מירושלמי דברכות [פ"ד ה"ו], כמובא ג"כ בתוס' ברכות דף ל' ע"ב [ד"ה כדי]. ומאחר דשיעור השהיה הוא שיעור ד' אמות, היכא דשכח שצריך לחזור ולהתפלל והמתין עד עת אמירת ההלל, בוודאי שיקדים להתפלל השמו"ע, דהרי מי שאכל שום וכי יחזור ויאכל, כרז"ל בברכות [נ"א ע"א] ובמס' שבת [ל"א ע"ב]. (ומדי דברי בו זכור אזכרנו מה שעלה בדעתי בעזרת החונן דעת לפרש הרמב"ם בענין זה, שכ"ל הזהב בפ"י מהל' תפלה הלכה ט"ו, וכל המתפלל שתי תפלות אפילו שחרית ומוסף, לא יתפלל זו אחר זו, אלא ישהה בין תפלה לתפלה כדי שתתחונן דעתו עליו. וכבר עמד בכסף משנה שם לפרש לישנא הטהור דרמב"ם דנקט אפילו שחרית ומוסף, וכותב משום דהוה ס"ד דדווקא בטעה ולא התפלל הוא דבעינן שהיה, אבל לתפלת שחרית ומוסף דתרווייהו כחדא תפלה הו"א דלא בעי שהיה, לכך כתב אפילו שחרית ומוסף. ולענ"ד היה נראה עפ"י דברי רבינו יונה פ"ד דברכות [כ' ע"ב מדפי הרי"ף], בהסברת טעם המשנה אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר, משום דתפלת מוסף שאינה אלא משום ונשלמה פרים שפתינו, ואינה דומה לשאר תפלות שהם בקשות ותחנונים, שצריך כ"א לבקש על עצמו, לזאת ס"ל לראב"ע שאינה אלא בחבר עיר. ועפי"ז מפרש הגה"ק בעל בני יששכר זצ"ל בספרו מגיד תעלומה חי' ברכות, לשון המשנה רפ"ד דברכות, תפלת השחר וכו' תפלת המנחה וכו' תפלת הערב וכו', ושל מוספין, לגבי מוסף לא נקטה המשנה לשון "תפלת המוספין", להשמיענו זאת דתפלה זו אינה אלא הזכרת הקרבנות, יעש"ה. ועיין ג"כ רש"י ע"ז דף ד' ע"ב גבי לא ליצלי איניש צלותא דמוספי וכו' ביומא קמא דריש שתא ביחיד, מפורש בעליל כן בדברי רש"י, יעש"ה. ומאחר דטעם שיהוי בין תפלה לתפלה הוא כדי שתתישב דעתו עליו, הו"א דרז"ל קפדו על שיהוי זה דווקא בין ב' תפלות שהם בקשות ותחנונים, אבל בין שחרית למוסף הו"א דאין קפידא בשיהוי, באשר בתפלת מוספין אין מסדר בקשותיו ואין מבקש פרס מהמלך, קמ"ל הרמב"ם ז"ל דאפילו מתפלל שחרית ומוסף צריך להמתין בין זו לזו כדי שתתחונן דעתו עליו, משום דלא פלוג רז"ל. ובמקו"א הארכתי ב"ה [עיין לעיל אודות השאלה במהר"ם שיק או"ח סי' קכ"ו אם מותר לדרוש קודם תפלת המוספין, ואכ"מ).
            ועוד מטעם אחר, דהרי יש סדר לתפלה, והרי תחלה צריך להתפלל שמו"ע ואח"כ אמירת הלל. עיין תוספתא דמנחות פ"ו [ה"ו], שהביא בתשובת מהרש"ם מה"ק סי' א', ההלל ותפלה מעכבין זה את זה, ומה שמביא לזה מספה"ק משנת חסידים, ועיין בס' זכרון יהודה לגאון מהר"ם אש זלה"ה דף כ"ט ע"א, שפוסק שאבל, בר מינן, אין רשאי להתפלל עד ההלל בר"ח ואיש אחר יאמר הלל, דממשנה דר"ה פ"ד [מ"ז], ובשעת ההלל ראשון מקרא את ההלל, מפורש יוצא שהמתפלל שחרית הוא צריך לומר ההלל, דיש להם סדר זה אחר זה. ועלית על כולנה המפורש [בבאר היטב] סי' נ"ב [סק"א], מה שהזהיר המגיד למרן הב"י זיע"א, ולזאת אחר שהשמו"ע שהתפלל, כאילו לא התפלל, צריך לומר מתחילה העמידה, ואח"כ לומר ההלל.
אמנם אחר ההתבוננות נראה שתרי טעמי אלו אינם, ורשאי להקדים ההלל, דהנה בסי' קכ"ד סעיף יו"ד קיי"ל, דמי ששכח ולא הזכיר יעלה ויבא בר"ח, יכוין דעתו וישמע מש"ץ כל י"ח ברכות מראש ועד סוף כאדם שמתפלל בעצמו וכו'. והרי אין קצבה לעמידת הש"ץ בתפלתו, שמיד שכלה שיעור ד' אמות למי שטעה ולא הזכיר יעלה ויבוא, שמיד יתפלל הש"ץ, דפעמים בא בקצרה פעמים בא בארוכה, ואינו מכוון שיחזור מיד התפלה אחרי כלות שיעור ד' אמות למי שטעה, והרי השיעור מפורש בירושלמי דברכות דווקא כדי הילוך ד"א, הרי שאין אנו חוששים בזה על שיעור שיהוי ד' אמות ולא טפי. ומג"א שחולק שם [סקט"ז] על דין הלזה, הוא רק משום דאין אדם יכול לכווין ולשמוע כל תיבה מפי הש"ץ, אבל אודות שלפעמים ישהה יותר משיעור ד"א מזה לא דיבר המג"א כלום. וכן בסי' קכ"ו סעיף ג', ש"ץ שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא בשחרית, אין צריך לחזור, לאשר תפלת המוספין לפניו שיזכיר בה ר"ח, יע"ש. והרי הפסק גדול בינתיים, וש"מ מזה באשר לעולם כבר התפלל, אלא ששכח להזכיר ענין היום, בזה לא דיינינן ליה כשאר טעות, או כאילו לא התפלל כלל. וכמפורש באמת האי טעמא בסי' קכ"ד סעיף יו"ד הנ"ל, דאף שש"ץ אינו מוציא הבקי, בכל זאת כאן מוציא באשר באמת כבר התפלל.
            ומשום טעם השני שהערנו משום שצריך לעשות הכל על הסדר, ג"כ מיושב מצד סברא זו, באשר באמת כבר התפלל, וא"כ ההלל אחר השמו"ע כסדרו. ויותר מזה כותב המג"א בסי' תכ"ב ס"ק ו', אם בא לביהכ"נ סמוך להלל, יקרא הלל תחלה ואח"כ יתפלל, ואפשר כשהוא אומר פסוקי דזמרה מותר להפסיק באמצע לקרות הלל עם הציבור, ואז לא יברך על ההלל לא בתחילה ולא בסוף כיון שאומר ברוך שאמר וישתבח. ופסקו ג"כ בחיי אדם כלל [קי"ח] סעיף ט'. הרי דהמג"א מתיר לומר ההלל אף קודם התפלה, וגם באמצע פסוד"ז. (ומצינו להמג"א סברא זו ג"כ בסי' קל"ב בפתיחה, אם בא לביהכ"נ בשעה שאומרים סדר קדושה יאמר עמהם אף קודם תפלתו, דהא י"א דאין יחיד אומרה. ומצינו כסברא זו באו"ח במחבר בסי' רל"ו ס"ג, שאם מצא ציבור שקראו ק"ש ורוצים לעמוד בתפלה, יתפלל עמהם ואח"כ יקרא ק"ש בברכותיה, יע"ש). הרי מפורש יוצא, דהיכא דיש טעם להקדים המאוחר, אף שמתפלל שלא כסדר, אין קפידא בדבר. וכמו כן בשאלת מעלתו נ"י, שפיר שיכול לומר הלל עם הציבור ואח"כ חזרת השמו"ע. (ובאמת יש לחקור, למה לא השמיע המג"א עצה זו למתפלל ביחיד, להכניס ההלל בין ברכת ברוך שאמר וישתבח תוך פסוקי דזמרה. ואי משום דפסוד"ז תדירי למזמורי הלל, ולא ידע באיזה מקום יאמרם בפסוד"ז. הרי בפסוד"ז אין מקפידים כ"כ על התדיר, דהרי מוסיפים בשבת מזמורים ומקדימים אותם לפסד"ז של כל יום דהיינו לאשרי וכל הללויה [ועי' לקמן מש"כ בזה]). אמנם למש"כ בס' חיים ושלום על הל' תפילין סי' כ"ה עמוד ל"א, משמיה דזקנו הגה"ק זלה"ה בספר שם שלמה כת"י, מדלא פסק רמ"א לומר בשכמל"ו אחר ברכה דהלל ביחיד בר"ח, כמו בסי' כ"ה [ס"ה] לגבי תפילין, ש"מ שהלכה ברורה היא לברך על הלל בר"ח כדעת ר"ת והרא"ש, יעש"ה. לפי"ז אין כ"כ קפידא להדר לאומרו עם הציבור דווקא, ודו"ק.
            והיות שקרוב זמן הכנסת כלה ש"ק, אקצר ואסיים בזה, והנני ד"ש הטוב אוה"נ.
הק' יצחק ווייס

שוב איזה ימים שכתבתי להנ"ל, חפשתי בספר ארחות חיים על או"ח, ומצאתי בהגהות גאון המהרש"ם זלה"ה שם [סי' תכ"ב] באות י"ב, מביא משו"ת תפארת צבי חאו"ח סי' ט"ו, בדין שכח לומר יעו"י בשמו"ע, והציבור אומרים הלל, יאמר הלל עם הציבור, ואם מתפלל ביחיד יתפלל שנים קודם הלל, עכ"ד. הרי כמו שכתבתי גם אני ההדיוט, שהעיקר הוא לומר ההלל עם הציבור, וטעמיו ונימוקיו של הגאון תפארת צבי לא ידענא, כי אין הספר אתי עמי. ואף שלפי סוף דברי בהביאי דברי השם שלמה הנ"ל אין קפידא כ"כ עבור הברכה, אבל עכ"פ הרי איכא משום גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו, וגם דהרי לא יאמר הודו אלא לשנים, כבמג"א סי' תכ"ב ס"ק ז'. אלא שמעט צל"ע, דמג"א כתב דאל"כ למי יאמר הודו, למה לא נימא שאומר כן למלאכים השומרים אותו, כדכתב המג"א בסי' ס"ו ס"ק ז' בשם מטה משה, שאומר גם ביחיד ואמרו אמן למלאכים השומרים אותו, וצ"ע ודו"ק.


יש לכם שאלות ודילמות הלכתיות בשליחות? צוות שטראוס-עמיאל וברן-עמיאל ישמח לענות לכם באופן אישי! רק שילחו את השאלה ל: rabanim@ots.org.il



מזל טוב לשליחינו לשעבר בקליבלנד, הרב נתנאל ואודליה אפק, לרגל הולדת הבן. יהי רצון שתזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים.



אורח או בן-משפחה: שבת ראש חודש/ מאת הרב יהושע גרינשטיין
         "היו-יו של 'אחר החגים'" מאת הרב יהושע גרינשטיין
         "מדלגים על בראשית ונח?/# מאת הרב יהושע גרינשטיין
         "הקהילה שלי: מה אכפת לך בחומרא שלי?"  מאת הרב יהושע גרינשטיין

חודש מרחשון
         "במעגלי השנה: חודש מרחשון," מאתר משרד החינוך, מינהל תקשוב ומערכות מידע
         "חודש מרחשון" (אנגלית), מאתר האורתודוקס יוניון

פרשת נח
         "'וירח ה' את ריח הניחוח,'" מאתר ישיבת בית אורות
         אוסף מאמרים על הפרשה  (שמיעתי, וידיו, טקסט), מאתר "מכון מאיר"