יום רביעי, 9 באוגוסט 2017

פרשת עקב תשע"ז




פרשת עקב


בס"ד
י"ח אב, תשע"ז
10/08/17
 
לכבוד משפחות שטראוס-עמיאל וברן-עמיאל,

פרשת השבוע שלנו, פרשת עקב, דנה בשבחה של ארץ ישראל, "אֶרֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא:יב). הגמרא בראש השנה ח. מסתמכת על מקור זה: "'באחד בתשרי ר"ה לשנים' — למאי הלכתא? ... רב נחמן בר יצחק אמר לדין דכתיב, 'מראשית השנה ועד אחרית שנה' — מראשית השנה נידון מה יהא בסופה." לפי רנב"י, הכתוב אצלנו מעיד למעמדו של ראש השנה כיום הדין.
אבל כאן מתעוררת שאלה מעניינת. מה משמעותה של ראש השנה במדבר? הרי אנחנו יודעים שליל הסדר ויומו, שביעי של פסח ושבועות קשורים לתאריכים חשובים ביציאת מצרים, וכן שבעה עשר בתמוז ותשעה באב. יום כיפור הוא "יום שניתנו בו לוחות האחרונות" (תענית ל:), ובהמשך יש תאריכים חשובים במלאכת המשכן שקשורים לסוכות, שמיני עצרת ואולי אפילו חנוכה. אבל מה קורה בא' בתשרי? לפי החשבון, זה יום 31 מתוך ארבעים הימים האחרונים של משה רבינו על הר סיני—מה משמעותה?
בוא נעיין בטקסט של עשרת הדברות, כפי שראינו בשבוע שעבר. סביר להניח שלפסול "לא תרצח" לא לוקח אותו זמן כמו פסילת הדיבר הרביעי. במקום זה, בוא נעשה חשבון לפי מספר המילים. עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, היינו רבע מתוך ארבעים הימים. לפי מספר התיבות שבדברות, יוצא שבא' בתשרי משה רבנו מגיע לדיבר החמישי, "כבד את אביך ואת אמך." יש בזה קשר אמיץ לאותו "יום תחלת מעשיך, זכרון ליום ראשון"—אותו א' בתשרי שבו נברא אדם הראשון, שכל בני האדם הם בניו; ואשתו חוה, "אם כל חי." אחרי חודש שלם של דברים נשגבים כמו מציאות, יחוד, וקידוש ה', משה רבנו מגיע לחלק הבינאישי של הלוחות השניות בא' תשרי. זה בעצם השיא של ארבעים הימים האחרונים שלו בהר, מראש השנה עד יום הכיפורים.
עוד מעט יגיע חדש אלול, חודש של סליחות ותחנונים, חודש של "אני לדודי ודודי לי." אבל זה רק ההקדמה לעשרת ימי התשובה, שבו אנחנו חייבים לדאוג לתקן במישור הבינאישי. וכן כתוב בקיצור שלחן ערוך (קל:א): "עשרת ימי תשובה, שמם מורה עליהם, שהם מיחדים לתשובה. וכל אדם מחיב אז לשוב בתשובה שלמה לפני ה', יתברך שמו, קדם בוא היום הגדול והנורא יום-הכפורים... וביותר צריך האדם לתקן דברים שבינו לבין חברו, אשר עליהם אין כפרה עד שיחזיר את הגזל ואת העשק, ויפיסו שימחול לו."
יהי רצון שנזכה לראות הנחמה של אב, ההתעוררות של אלול והכפרה של תשרי!

שבת שלום,
הרב יוסי בלק


הרוב קובע?
הרב אלדד זמיר


ובשלח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר: עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם, ותמרו את פי ה' א-להיכם; ולא האמנתם לו, ולא שמעתם בקלו:
(דברים פרק ט, פסוק כג)          


בדמוקרטיה, וכן בהלכה היהודית, הרוב קובע. על בית דין תמיד להיות מורכב ממספר אי זוגי של דיינים כדי שלא ייווצר מצב של חוסר הכרעה.
בניגוד או במקביל לכך, נציין שלפעמים הרוב כן טועה .
מדוע לא פנה העם אחרי שני המרגלים הטובים, יהושע וכלב, במקום אחר הרוב? לכאורה, התשובה ברורה; הם היו המיעוט, 2 נגד 10—'אין כוחות', הרוב קובע.  
אך באופן טרגי מתברר כי הם תמכו באנשים הלא נכונים והתוצאה הייתה "חופשה" ארוכה במדבר לאותו הדור וטרגדיה לכולנו עד היום הזה.
אז למרות שאנו מאמינים בתהליך הדמוקרטי, ברור שיש פעמים שהמיעוט צודק.
החפץ חיים נשאל פעם ע"י יהודי ציני מלומד: "הרב, האם אין התורה עצמה אומרת שעלינו לנהוג ע"פ הרוב? אז היום, כשרוב היהודים אינם דתיים, עליכם היהודים הדתיים לנהוג כפי שאנו נוהגים!"
החפץ חיים השיב בסיפור הבא: "לא מזמן הזדמן לי לנסוע בכרכרה הביתה מביקור חשוב. בדרך, חילק הנהג כמויות נדיבות של וודקה לנוסעיו כדי לוודא שיהיו מרוצים ומאושרים. גם הנהג התכבד בעצמו ביותר וודקה ממה שהיה רצוי. שהגענו לפרשת דרכים מסוימת, נוצרה חוסר ווד)ק(אות לגבי הכיוון הנכון בו עלינו להמשיך . אני הייתי אחד מהנוסעים היחידים שלא היה בגילופין וידעתי ללא צל של ספק שעלינו להמשיך ימינה. אז אני שואל אותך, ידידי, האם היה עלי לנהוג ע"פ הרוב? הם הרי היו שיכורים לבלי הכר ויכולת השיפוט שלהם הייתה לקוייה לגמרי. ברוך ה’ שאני גברתי על הרוב."
אין זה סוד שאנו, מתוקף תפקידנו בקהילות, לעיתים קרובות עלינו להחזיק בעקרונות וערכים מסוימים כנגד כל הסיכויים, למרות העובדה שכולם סביבנו חושבים ומתנהגים אחרת.
לעיתים קרובות מדי במשך השליחות, הייתי תופס את עצמי אומר: "איזה אדם שחצן אני, איך אני מעז לחשוב שיש לי מונופול על האמת ושרק אני צודק מול כל ההורים בבית הספר ולפעמים, מול רוב אנשי הקהילה?" או אז עניתי לעצמי: "אין לי בעצם ברירה משום שזו האמת על פי הבנתי ואין לזוז ממנה!"
לעיתים קרובות מדי, סולם הערכים ודרכי השיפוט של העולם פשוט מוטעים. לא משנה מהו יחסי הכוחות, כשמדובר על האמת, היושר ודרכי התורה, אנו נמשיך ללכת בדרך אליה יצאנו.
אי אפשר להתכחש לעובדה העצובה שחלק נכבד מהעולם מצוי במצב המקביל לשכרות והשיפוט שלהם, לצערנו, לקוי. היהודים מעולם לא שיחקו במשחק המספרים. תמיד היינו העם הקטן מכולם. אנו לא ידועים בגלל גודלנו אלא בזכות הערכים שאנו מיצגים.
בלי להיכנס לפוליטיקה (וזו הדרך המקובלת של הרבנים כן להיכנס)... למרות שרוב העולם ורבים גם בארץ תומכים בתוכנית העיוורת ומעוורת של התנתקות מהמציאות, אנו נמשיך להאמין ולנסות ולשכנע בצדקתנו.
יהי רצון שבעזרת ה’ נהיה אנשי עקרונות ורוח, שתהיה בנו הגבורה לעמוד בניגוד לדעות הרווחות, אפילו אם זה אומר להיות הקול הבודד בישימון. אחרת, יש חשש שלעולם לא נגיע ליעדנו...



דין דאין המנחמים רשאין לפתוח בדברים
הרב אליעזר יהודה ולדנברג
שו"ת ציץ אליעזר, חלק יז, סימן מה

ד) בסימן י"א סעי' ד' והערה אות ה', בדינא פסיקתא דאין המנחמים רשאין לפתוח בדברים עד שיפתח האבל תחילה.
הנה תמיד אני מתקשה בזה, ורבים כמוני, כאשר הולכים לנחם אבלים ועל פי רוב אין האבל מתחיל לדבר כלום עד שמדובבים אותו אי משום צערא דיליה ואי משום מפני יראת הכבוד, וכדומה ומבלי משים מתחילים תחלה בדיבור להביע השתתפו' בצערו ולדבר בשבחו של הנפטר, והרי זה נגד הלכה פסוקה באין חולק עליה.
וחשבתי להליץ ע"ז עפי"ד הלבוש בסי' שע"ו שם סעי' א' שכותב להסביר טעמו של דבר שאין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחי' וז"ל: וטעמא דמסתבר הוא כלומר שהוא מתחיל להראות צערו שמצטער מאד על מתו ואחר כך מתחילין לנחמו, אבל מקודם אין שייך לנחמו דשמא אינו מצער על מתו עכ"ל, וא"כ זיל בתר טעמא, וכל היכא דמכירין שהוא כן מצטער, ומרוב צער יגון אין באפשרותו לפתוח תחילה בדברים, אזי רשאים המנחמים לפתוח תחילה.
עוד חשבתי דיתכן שהדין הזה הוא רק בפתיחה רא' של ביאת המנחמים אצלו, כההיא דאיוב שילפינן משם הך דינא במו"ק דף כ"ח ע"ב, אבל כל שהאבל פתח כבר לדבר לפני מנחמים, תו המנחמים הבאים אחריהם אין צריכים כבר לחכות שיפתח תחילה בדברים ואני לומד זאת מלשונו של הטור שם כותב וז"ל: ואח"כ נכנסין עם האבל לביתו והוא מיסב בראש וש"ץ אומר נשאלו רבנן טעמא ואבל אומר ברוך דיין האמת וגדולי החכמים מנחמין כל אחד ואחד כפי מה שרואה לדרוש בנחמה עיי"ש ובפרישה, הרי לנו שלצאת ידי זה שהאבל צריך להתחיל לדבר תחילה יוצאים עי"ז שהאבל התחיל בדיבור ואמר ברוך דיין האמת, אך צריך שיאמר זאת לאחר הקבורה שאז יכולים כבר לנחמו, ומספיק זאת על כל הבאים אחריהם לנחמו ויודעים מזה.
וראה זה מצאתי בספר פאר הדור ח"ד הערה 108 שהרה"ג ר' מאיר גריינימן מעיד ובא על הגאון החזו"א ז"ל, דכשהלך לנחם אבלים היה החזו"א לפעמים פותח בדברים ראשון לפני שהתחיל האבל כשהבחין איך קשה לאבל לדבר מעוצר יגון מיראת הכבוד ע"ש, הרי לנו מעשה - רב איך שהתנהג בזה הלכה למעשה ואשר יש בזה סיוע רב לדברינו האמורים [וכדאי להעיר גם זאת דעל לשון "אין רשאין" מצינו בכמה מקומות בתוס' שמבארים שהכונה רק שאינם מחויבים, יעוין בתוס' קדושין דף ל"ג ע"א וע"ב, וחולין דף נ"ד ע"ב ד"ה אין, וערכין דף כ"ח ע"ב ד"ה אומדין עיי"ש].

יש לכם שאלות ודילמות הלכתיות בשליחות? צוות שטראוס-עמיאל וברן-עמיאל ישמח לענות לכם באופן אישי! רק שילחו את השאלה ל: rabanim@ots.org.il



"... חוץ מהפחד עצמו"
הרב בועז פש

 "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ: רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם—לֹא תִירָא מֵהֶם!"  (דברים ז:יז-יח)
אכן אם תחשוב שבאמת שבכוחך שלך תוכל לנצח את העמים – אומרת התורה לבני ישראל -  אז באמת לא תוכל לנצחם, כי באמת כוחם הפיסי והצבאי גדול יותר מכוחך שלך.
רק כאשר תבין בלבבך שאין זה מכוחך שלך והם, הגויים בארץ כנען, "רַבִּים מִמֶּנִּי", ולא תראה שום דרך לנצחם, ותשאל "אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם" בכוחותי שלי, שהרי אין לי את הכוחות להורישם – רק אז אומרת התורה "לֹא תִירָא מֵהֶם!", אם על ה' אתה סומך – אז אין לך ממה לחשוש. העזרה שלי אז מובטחת - אומר ה'.
כך כותב רבי אליעזר אשכנזי בספרו 'מעשי ה''.
אכן התורה ממשיכה אחר כך ואומרת זאת מפורשות - "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה... הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן" (דברים ח:יד)
בהקשר לזה נספר את הסיפור החסידי הבא, המסופר על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, אבל יכול להיות שהיה זה רבי אחר.
זוג אחד חשוך בנים בא לפני הרבי לבקש את ברכתו ותפילתו ללהיפקד בצאצאים. ישב הרבי, שמע את דבריהם בפנים מהורהרות, ובסופו של דבר אמר: "אני מוכן לברך את אתכם שתיפקדו בבנים, אבל זה יעלה לכם בארבע מאות 'אדומים' (זלוטים) שתתנו לי כ'פדיון-נפש'".
הזוג שמע ונדהם. "אבל רבי" – טענו – "זהו סכום אדיר, לעולם לא נוכל לעמוד בו". בדמעות ובתחנונים ניסו לשכנעו שיוריד מהמחיר, או שיתפשר; אולי אם ימכרו את ביתם יוכלו להגיע למאה אדומים, אבל ארבע מאות...
אבל הרבי עמד על שלו – ארבע מאות ולא גרוש אחד פחות! ואם לא – אז אין ברכה. לא הועילו הבכיות והתחינות, והרבי בשלו.
הזוג הנדהם, "הזהו הרבי הרחום והחנון?!", כבר עמד לצאת מלפני הרבי, כאשר האישה הפטירה לבעלה "נלך לנו מפה, זה הרבי כבר לא יושיענו, עוד יש לנו אב רחום בשמים, אולי הוא יושיע..."
שמע את דבריה הרבי וקרא בשמחה – "זה מה שרציתי לשמוע!" הורה להם לשוב, הושיבם לפניו ואמר להם: "בו ברגע שנכנסתם לפני והשמעתם דבריכם הבנתי מיד שסומכים אתם על הרבי המפורסם שברכתו תעשה את מבוקשה ותושיעכם, וחשבתם שפטורים אתם מתפילה מעומק הלב לפני ה' יתברך, ושוב לא בטחתם בו, אלא בי. ולכן רציתי להביאכם למצב כזה שבו תבינו שרק על ה' יש לסמוך, ורק אליו יש להתפלל, כי הוא, ורק הוא, יוכל להושיע, וכל כוחי הוא רק בתפילתי אליו. עתה משנתייאשתם ממני, והבנתם שאין לכם על מי לסמוך אל על אבינו שבשמים – הנה לכם ברכתי והבטחתי".
בירך אותם הרב בזרע של קיימא, ואכן לשנה הבאה חבקו את צאצאם הראשון.
אכן, תחושת ה"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" יכולה להיות לא רק הביטחון בכוח הפיסי, כי אם בכוח הרוחני, וגם תחושה זו היא מוטעית, ואין אלא להסתמך על כוחו של הקב"ה לבדו.  
שבת שלום!


·         לא יהיה בך עקר ועקרה-/ מאת הרב יהושע גרינשטיין
·         'לא בצדקתך וביושר לבבך'—זה נורמלי מאת הרב יהושע גרינשטיין
·         אוסף שיעורים על פרשת השבוע, (וידיאו ושמיעתי), מאתר מכון מאיר
·         מה ביקשתי סך הכל? את הכל!, מאתר הקיבוץ הדתי
·         על הקשר בין הפרשה והפטרתה, שיחות מאת ד"ר יהושע מנחם רוזנברג, מאתר משרד החינוך

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה